<h1>תוספות רי"ד מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
אמר אביי ידו של אדם אינו לא רשות היחיד ולא רה"ר רה"י לא הוי מידו דעני ורשה"ר לא הויא מידו של בעה"ב. כן מצאתי גירסא זו כתובת בכל הספרים אבל המורה מהפך הגירסא וגריס רה"ר לא הוי מידו דעני ורה"י לא הוי מידו דבעה"ב, ונ"ל לקיים גירסת הספרים ולפרש כן ידו של אדם אינה לא רה"י אם פשטה מרה"ר לרה"י לא הויא כרה"י, ולא כרשות הרבים שאם פשטה נמי מרה"י לרה"ר לא הויא כרה"ר, ולא אמרינן דכל היכא דקיימא ידו תיהוי כי ההיא רשותא רה"י לא הויא מידו דעני שהרי כשהכניס העני את ידו לפנים מלאה ונטל בעה"ב מתוכה, או אם הכניסה ריקנית ונתן בעל הבית לתוכה, קתני גבי בעל הבית פטור אבל אסור, ואע"ג דלא הוי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה, ולא אמרינן תיבטל ידו דעני אצל רה"י ויהא מותר בעה"ב ליטול מתוכה וליתן לתוכה כאחת מזויות הבית, ורה"ר נמי לא הויא מידו דבעה"ב שהרי כשהוציא בעה"ב את ידו לחוץ מלאה ונטל העני מתוכה או ריקנית ונתן העני לתוכה, קתני גבי עני פטור אבל אסור, ואע"ג דלא הוי נמי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת, אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דבעה"ב אצל רה"ר ויהא מותר העני ליטול מתוכה וליתן לתוכה תוך ארבע אמות, וכיון דשמעי' ממתני' דלא בטלה ידו אצל אותה הרשות שהושיטה שם, א"כ הוציא ידו מלאה פירות לחוץ מותר לו להחזירה מן הדין, דלא הויא ידו רשות הרבים, והשתא בעי אע"ג דלא הויא רה"ר אם נתנו עליה איסורי כרמלית דרבנן שיהא אסור להחזירה ואם לאו.
<h2>דף ד:</h2>
הכא באילן העומד ברשה"י ונופו נוטה לרה"ר כו'. פשט הלשון מוכיח כדפירש רבינו ברוך מחלב זצוק"ל דכי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו מחייב משום דזרק מרה"ר לרה"י, ומאי דהוה קשיא לי במהדורא תנינא דכיון דנופו קאי ברה"ר היכי מצינן לחיובי', והא בית דכוליה הוי רשות היחיד וחורי הכתלים הסמוכים לרה"ר לאו כרה"י דמו, זהו תירוצא, חורי הכתלים אינן זזים ממקומן, הילכך ליכא למימר בהו שדינהו בתר רשה"י, אלא או הן כרה"ר אליבא דאביי, או הן מקום פטור אליבא דרבא, אבל נוף דנייד ואזיל ואתי, התם אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וכנח בעיקרו דמי, והו"ל זורק מרה"ר לרה"י, דאי כדפריש המורה דעיקר מחשב ליה לנוף (כאלו הוי) למיהוי דבר חשוב, אבל לאו לשווייה רה"י, אמאי אדכר כלל באילן העומד ברה"י, הכי הו"ל למימר הכא דאזל ונח על גבי נוף כל שהוא ומשום דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו, א"ו מדאדכר רה"י ש"מ לשווייה לנוף רה"י.
<h2>דף ה:</h2>
בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. (פי') אי קשיא א"כ במעביר ד"א ברה"ר נימא הכי ותיהוי הפסקה בין תחלת ד' לסוף ד', תשובה לא אמר בן עזאי הכי אלא היכא דאיכא חילוק רשויות, אבל בד"א דרה"ר דליכא חילוק רשות ביניהן לא אמר, וכן ר"ע נמי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא אמר אלא מרשות לרשות, אבל ברשות אחת כגון זורק ד"א ברשה"ר לא אמר.
<h2>דף ו.</h2>
ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין. פי' האי עירבו משמע שיתופי מבואות, ומשמע נמי תיקונו בלחי או קורה שגם הוא יקרא [עירוב], (כדתנן) [כדתניא] אין מערבין רה"ר בכך, ואם לא תיקנוה בלחי או קורה הוי כרמלית.
ואם נשא ונתן שלשתן פטורין. פי' כגון שנח בינתים, שנטל מבעל הבית ונח על האסקופה והדר שקיל ויהיב לעני, ואפ"ה איכא איסורא דרבנן דילמא שקיל ויהיב בלי הפסקה בינתים, אבל אי שקיל מבעה"ב ויהיב לעני בהדיא בלי הנחה על האסקופה בינתים, אע"ג דגופו קאי על האסקופה חייב הוא, דמאי קא עביד לן אם גופו נח על האסקופ' וידו לא נחה כלל אלא עקרה מרה"י והניחה ברה"ר, הילכך ליכא למיפטרי' מחיוב חטאת אא"כ נח על האסקופה בין עקירה להנחה, והכי אמרינן לקמן בגמרא (ט'.) התם לא נח הכא נח, דאלמא באסקופה איכא הנחה בינתים ומשום הכי לא מיחייב, הא לא הוה הנחה בינתים הוה מיחייב חטאת.
<h2>דף ז.</h2>
איצטבא שבין העמודים תידון ככרמלית. פי' אתא למימר דאע"ג דקיימא בין העמודים שכל העולם דורסין אותן לא אמרי' בטלא לגבי רה"ר אלא כרמלית היא וכגון דרחבה ארבעה, ובספר הישר ראיתי כתוב אינה רחבה ד' ואעפ"כ תידון ככרמלית הואיל ובין העמודים לא מיסתגי בהדיא לא הוה אצטבא בטלה לגבי רה"ר למהוי מקום פטור, ואינו נראה לי, דאטו מקום פטור בטל הוא לגבי רה"ר, א"כ המוציא מרה"י לתוכו היה חייב, אלא מקום חלוק הוא לעצמו, ומפני שאין בו ד' על ד' אינו חשוב להאסר, ואי לא דרסי רבים בין העמודים כ"ש שתהיה מקום פטור, והנכון נ"ל מה שכתבתי.
רב מנשיא אמר אפילו צואה. נ"ל כיון דאביי ורבא וחייא בר רב היו שוים בצואה דלא הויא מקום פטור אין הלכה כרב מנשיא דהוא יחיד ובטל במיעוטו.
<h2>דף ז:</h2>
(אמר ליה) התם [לא] ניחא תשמישתיה הכא (לא) ניחא תשמישייהו. נ"ל דה"ג והכין פירושי', התם בקרן זוית הסמוכה לרה"ר מש"ה חשבי' ליה כרמלית ולא מבטלינן לה בהדי רה"ר משום דניחא תשמישיה שבני הרבים מפנין שם חפציהן ומכתפין שם לפוש, שאינם רשאים לעשות כן ברה"ר (ע"א) ומש"ה חשיבא רשות לעצמה ולא בטלה אצל רשות הרבים והויא כרמלית, אבל חורי רה"ר דלא ניחא תשמישייהו לא חשיבי רשות לעצמן והרי הן כרה"ר והאי דאמרן לעיל (ע"א) גבי קרן זוית אע"ג דדחקי בני רה"ר ועיילי בגוה כיון דלא ניחא תשמישתא ככרמלית דמיא, ההיא הוי תשמיש דהילוך, דלא ניחא להילוכא ברה"ר, והאי תשמיש דהכא הוי להצניע שם חפציהן, ומש"ה משיכה קונה בסימטא שהוא קרן זוית מפני שרשאין להצניע שם חפציהן.
<h2>דף ח.</h2>
אמר עולא עמוד תשעה ורחב ארבעה כו'. כן ראיתי כתוב במקצת ספרים וכן עיקר, אבל המורה כתב תשעה ודאי מכתפי עילויה וכיון דצריך לרבים רה"ר הוא בין רחב בין קצר, ואינו נראה לי כלל דבעמוד קצר מיירי, אלא דווקא בעמוד רחב ד' על ד', דאי בעמוד קצר מיירי מאי אריא תשעה ותו לא, אפילו עשרה נמי, דהא חזינן דכתפיו של אדם למעלה מעשרה הן, וכל שכן דאי הוה עשרה טפי ניחא לכתופי עילויה ואמאי נקט תשעה דוקא, א"ו ש"מ דוקא בעינן שיהא רחב ד' על ד' דניחא תשמישיה אבל אי לא הוה רחב ד' על ד' דלא ניחא תשמישיה שאין ראוי לסמוך משוי עליו שמא יפול לא הוי רה"ר אלא מקום פטור, ומשום דבעי' שיהא רחב ד' על ד' מש"ה נקט תשעה דוקא ולא עשרה דאי גבוה עשרה כיון דרחב ארבעה הוי רה"י גמורה, ואע"ג דמכתפי עליה רבים אין כח לכיתוף הרבים לבטל מחיצות רה"י, שהרי חצר שיש לה שני פתחים זה כנגד זה והרבים בוקעין בה רה"י גמורה היא ואין הילוך הרבים מבטל מחיצותיה, וכדאמרן נמי (עירובין כ"א. כ"ב.) גבי פסי ביראות שאין דרך הרבים מפסיקתם לבטל מחיצתא והשתא הילוך הרבים לא מבטל מחיצתא כיתוף הרבים לא כ"ש, הילכך עמוד תשעה דלא הוי אלא כרמלית אתי כיתוף הרבים ומבטלו מתורת כרמלית אבל עמוד עשרה לא, ותו אי בעמוד קצר מיירי היכי קאמר וזרק ונח על גביו חייב, והא בעי' הנחה ע"ג מקום ארבעה וליכא ותו דאמרי' לקמן (ע"ב) אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו, ולא מפליג בין תשעה בין עשרה, ש"מ דכל היכא דלית ביה ד' על ד' מקום פטור הוי משלשה ולמעלה ואין בו חילוק מקום, ועולא לא אמר אלא ברחב ד' על ד' דניחא תשמישי'.
וכן בגומא מאי לאו אסיפא לא ארישא. אי קשיא אי ארישא מאי וכן בגומא, אטו מקופה מביא ראיה לגומא, פי' הכי תפרשנו, וכן דין קופה זו כמו הגומא, מה גומא עשרה הויא רה"י אף קופה נמי הוי רה"י ואע"ג דהיא כלי.
רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך ע"י הדחק שמי' הילוך תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש. המורה ל"ג הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך, ונ"ל מפני שהוא סובר דאדרבה הכיתוף של עמוד הוא נוח ואין בו דוחק, אלא בתשמיש הגומא יש דוחק, והיאך קורא אותו רבא ע"י הדחק, והנכון בעיני שלא לשבש הספרים, ואע"פ שהכיתוף שלו הוא נוח, מ"מ רה"ר לאו לכיתוף עבידא אלא להילוך, והכיתוף שאנן מחשבין כמו הילוך ע"י הדחק הוא ושמי' הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לא חשיב.
<h2>דף ט.</h2>
אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואע"ג דלית ליה לחי. פי' השתא קס"ד דבהא פליגי אחרים ות"ק באסקופת בית היוצאת חוץ מן הפתח וקיימא ברה"ר ולית בה ד' על ד' וגבוהה ג' דהויא מקום פטור, דקאמר ת"ק דמותר לטלטל מרה"י לתוכה, ואע"פ שהיא פרוצה לרה"ר אין אויר רה"ר אוסרה כמו שאוסר אויר רה"ר את חלל המבוי שאסור לטלטל מן הבתים לחלל המבוי בלא לחי או קורה, שאויר רה"ר שהוא פרוץ לתוכו עושה אותו כרמלית, דהתם קרקעית המבוי עם קרקע רה"ר הן שוין, ומש"ה אויר רה"ר שולט בו ואוסרו, אבל הך אסקופא כיון דלא מידרסא עם רה"ר חשיבא לעצמה, וכי היכי דאלו הוות גבוהה י' ורחבה ד' הוות רה"י והוה שרי לטלטולי מן הבית לתוכה, (הם) ה"נ השתא חשיבי באנפי נפשה ואין אויר רה"ר אוסרתה, ואחרים פליגי עליה ואמרי אע"ג דהויא מקום פטור מ"מ כיון שאינה רחבה ד' ואין מחיצות לפחות מד' אתי אויר רה"ר ואסר לה ואסור לטלטל מרה"י לתוכה בלי תיקון, והיא משמשת שתי רשויות, פעמים שאויר רה"ר שולט עליה ואסור לטלטל מרה"י לתוכה בלי תיקון, ופעמים שאין אויר רה"ר שולט עליה והויא כרה"י גמורה שמותר לטלטל מרה"י לתוכה, אם הפתח פתוח כלפנים שנמשך אותו הבולט חוץ מן הפתח מן האסקופה עם אותו שבפנים, וכי היכי דמטלטלין על האסקופה שבפנים מפני שהלחי העומד בפתחו של מבוי מתירה, או אם היה בית, ד' מחיצות הבית מתירות אותה, (הם) ה"נ מטלטלין באסקופה היוצאת לחוץ, שהכל היא נחשבת כאחת, אבל בזמן שהפתח נעול והיא מובדלת החיצונה מן הפנימית היא כלחוץ, מפני שאויר רה"ר שולט עליה ואסור לטלטל מן הבית לתוכה בלי תיקון שיעשו לה להבדיל בינה לבין רה"ר שיעשה לחי מבחוץ ויתירוה, ומקשה תלמודא לאחרים דאמרי דאע"ג דהויא מקום פטור לעצמה אויר רה"ר שולט עליה, אי הכי בזמן שהפתח פתוח אמאי משתריא בלא שיעשו לה לחי מבחוץ, והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, אלמא אין תוך הפתח נמשך אחר כל המבוי להיות ניתר בלחי המבוי עד שיעשו לו לחי אחר, והכא היאך נמשכת החיצונה עם הפנימית וניתרת בלא לחי, וכי תימא הני מילי היכי דאית ביה בתוך הפתח ד' טפחים, אבל הא אסקופה דלית בה ד' טפחים דהא מקום פטור היא לא צריכא לחי, והאמר רב חנן כו', ואוקמה רב יהודא אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקי' וחציו מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים כו', פי' לאו אאסקופה דנפקא לרה"ר קיימי ולא פליגי עלה על ת"ק, דכיון דהיא מקום חשוב לעצמה ואינה נדרסת עם רה"ר אין אויר רה"ר אוסרה, אלא מילתא באנפי נפשייהו קאמרי ובאסקופה דקיימא כולה בתוך חלל הפתח מיירו, אבל מיהו לא באסקופת בית דאסקופת בית הויא מקורה ואע"ג דפתח נעול משתריא בכותלי הפתח ובקירוי שעל גבה, אלא באסקופת מבוי שאין עליה תקרה ומשתרי האי מבוי בקורה, וזאת הקורה לא היתה רחבה שתכסה כל האסקופה שבתוך חלל הפתח אלא היתה מכסה מקצתה, שדיה לקורה המתרת את המבוי שתהא רחבה טפח אבל מיהו הי' קירויה כלפי פנים שהיתה עומדת הקורה על שפת אסקופה החיצונה, שאם פי הקורה החיצון יורד וסותם שיכניס את כל האסקופה בפנים, הילכך אם הפתח פתוח כלפנים שפי הקורה החיצון סותם הכל, ואם פתח נעול כלחוץ כיון שהדלת משליך את כל האסקופה לחוץ אין כח בקורה שאינה מקורה אלא מקצתה (מתירה) [להתירה], ורב אשי אוקמא באסקופת בית המקורה, אבל מיהו לא היתה מקורה בקורה אחת אלא בשתי קורות כו'.
<h2>דף ט:</h2>
ולא לאכול אפילו בסעודה קטנה ולכתחלה לא דילמא מימשך. פי' אע"ג דלא קיי"ל כריב"ל דאמרי' בפ' תפלת השחר בה' ושל מוספין של היום (כ"ח:) ולית הלכתא לא כרב הונא ולא כר' יהושע לא כר"ה דאמר אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולא כריב"ל דאמר אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה, דוקא טעימא בעלמא מותרת אפילו סמוך למנחה קטנה, אבל לאכול סעודת קבע אסור אפילו סמוך למנחה גדולה דילמא מימשך.
<h2>דף יב.</h2>
עריבה שירד הדלף לתוכה כו'. פי' מסיפא דעריבה מסתייע, דאלו רישא דירד הדלף מאליו לתוכה אין המים שבתוכה בכי יותן דלא הוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה, ומש"ה תני בה נטלה לשופכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן, דאפילו המים שבתוכה מטהרי בית הלל, אבל בסיפא תני הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין ב"ש אומרים בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן, אלמא כיון דהוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה כ"ע ל"פ דמים שבתוכה הוי בכי יותן, ואע"פ שא"צ לאותן המים לבד דניחא ליה שיכנסו בעריבה כדי שלא יטנפו כלי ביתו חשוב רצון, (והם) ה"נ אע"ג דלא ניחא ליה בטיפת הזיבות כיון דניחא ליה שתיפול בכיס שלא תטנף כליו הויא מחשבה, עיין בקונטרסי בפ"ד במכשירין.
<h2>דף יג.</h2>
כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה כו'. ראיתי כתוב בהלכות נדה שתיקן המורה אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה אחת כו', ואינו נ"ל דכל סוגיא דשמעתין משמע דאפילו בשלחן אחד הוא אסור, מדקאמרינן שהרי לא שנינו לא יאכל הטהור עם הנדה, וטהור עם הנדה בע"כ לא מתפריש אלא בשלחן אחד, דאי בקערה אחת תיפוק ליה דמטמא טהרותיו, אלא ודאי בשלחן אחר, ומדהא בשלחן אחד מתני' נמי בשלחן א', ואפ"ה אסור, וגם מזב פרוש מוכיח כן כדכתבית במהדורא תנינא. עיין בהל' כ"ד דספר הלקט ששיבשתי זב אצל עם הארץ ולא גרסי' אלא עם הארץ בלחוד.
איבעיא להו נדה מהו שתישן אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' משום דאמרי' (סנהדרין ל"ז.) סוגה בשושנים שאיש ואשתו מתיחדין בבית אחד בעודה נדה ולא חשו חכמים בדבר, הוא שואל אם התירו לו גם זה.
<h2>דף יד.</h2>
אוכלין טמאין מ"ט גזרו בהו רבנן כו'. פירוש אע"פ שהאוכל מטמא משקין בכביצה ומשקה טמא נמי מטמא אוכל בכל שהוא, כמו שהוכחתי בפ"ק דפסחים ובקונטרס התשובות מכמה ראיות, אפ"ה כיון דטומאת הגויה אינה אלא מדרבנן אע"פ שטעם הגזרה היא משום דילמא אתי לטומאה דאורייתא אפ"ה לא רצו חכמים להחמיר בשיעורן כשיעור תורה, אלא נתנו שיעור לדבריהם יותר גדול משיעור תורה, שאע"פ שהאוכל טמא מטמא משקין בכביצה, הגוף אינו מטמא אלא בשני בצים, ואע"פ שהמשקה טמא מטמא את האוכל בטפה כל שהיא, הגוף אינו מטמא אלא ברביעית, וה"נ אמרו בג' לוגין הפוסלין את המקוה חסר אע"פ שאח"כ הושלם בכשרין, שגזרתו הוא דילמא אתי לאשלומי בשאובין, ואע"ג דהשלים בשאובין מדאורייתא אפילו בקורטב א' אסור, כדפרישית בהלכות מקוה באר היטב, לא רצו חכמים להשוות שיעורן לשיעור תורה אלא שיעורו בג' לוגין דחשיבי, אבל בפחות מיכן לא חשיבי למיפסל, ואע"ג דאיכא נמי למיגזר בהו, כיון דלית בהו שיעורא דרבנן לא גזרו בהו, וכך הם רגילים חכמים ליתן שיעור לכל דבריהן, כגון דאמרי' וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין, ובעל קרי נמי שהוא נטהר בתשעת קבין, וראיתי שריב"א זצוק"ל הקשה קושיא זו למה לא גזרו בכביצה, ותירץ דאין אדם רגיל לשתות בפחות משתי בצים, ורבי' תם זצוק"ל הרבה בזה דברים רבים ועשה טומאת הגויה גזירה אחרת מזו, והאי די"ח דבר הוא בכביצה, ושתי גזרות הוו, ולא נראין לי דבריו כלל, שהטעם הוא כמו שכתבתי ואין כאן שום דוחק, ומפני רוב דבריו לא כתבתים ומה יש להשיב עליהם, הנם כתובים בספר הישר כאן ובפ' כיצד משתתפין בעירובין.
<h2>דף יד:</h2>
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. נ"ל דל"ג הכא כלי זכוכית דהא אמרי' לקמן (ט"ו.) שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ואם איתא כד מקשה תלמודא על ארץ העמים ומתרץ, ליקשי נמי על כלי זכוכית אלא ודאי ל"ג כלי זכוכית בתרוייהו.
וכי תימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו. פי' האי דתני שמאי והלל גזרו טומאה על הידים, לא הם לבדם, אלא שמאי עם תלמידיו והלל עם תלמידיו, ובא התנא להודיעך שבגזירה זו הושוו הרבנים (עם) [וגם] התלמידים. והאמר רב יהודא אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו. פי' אלו שמנה עשר דבר שגזרו בית שמאי וב"ה לא הסכימו כולם בדעת אחת כשגזרו עליהם אלא נחלקו עליהם ב"ש וב"ה, אלא שעמדו על המנין ורבו ב"ש על ב"ה ונקבעה הלכה כמותם, ואי אמרת שמאי וסייעתו הלל וסייעתו, א"כ משמע שחלוקה היתה בין שמאי והלל כל ימיהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו במחלוקתם ועמדו על המנין ורבו בית שמאי וקבעו הלכה כמותן, ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה דברים בלבד, א"כ בעל כרחין תלמידי שמאי והלל היו בחלוקת י"ח דבר ולא שמאי והלל, ואכתי קשיא האי דתניא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים. ומפרק אלא גזור אינהו לא קבילו מנייהו אתי תלמידייהו גזור וקבילו מינייהו. פי' שמאי והלל גזרו טומאה עליהם בהסכמה אחת ולא קיבלו מהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו עוד בדבר זה ועמדו על המנין וגזרו עליהם וקיבלו, ואע"פ שרבותיהם גזרו עליהם טומאה בהסכמה אחת בלי חלוקה, הם חלקו אחריהם, מידי דהוה אכל מחלקותיהם ששמאי והלל הושוו בהם שהרי לא נחלקו כל ימיהם אלא בשלשה דברים והם באו אחריהם ונחלקו כדאמר מר (סוטה מ"ז:) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן נעשית תורה כשתי תורות. שאלו אומרין כך קבלנו ואילו אומרין כך קבלנו, או חלקו בסברתם, והבוצר לגת שחלקו שמאי והלל כיון שבו ביום הודה הלל לשמאי מפני שעמדו על המנין והסכימו הרוב כשמאי אינו מונה אותה עם שלשה דברם שחלקו ועמדו בחלוקתן, ואע"פ שהודה הלל לשמאי על הבוצר ועמדו בהסכמה אחת באו תלמידיהם אחריהם וחלקו עליו, מידי דהוה אכל (חלוקותיתם) [חלוקותיהם] שחלקו בהם אע"פ שרבותיהן היו שוין בהן, ואין לומר על הבוצר גזור אינהו ולא קיבלו, כדאמרי' בידים, שאין צריך, שהרי בכל חלוקותיהם היו רבותיהם שוין והם באו אחריהם ונסתפקו בדעת רבותיהם וחלקו, וכן נמי על הבוצר, ובמדרש היתה חלוקת שמאי והלל, ושם הודה הלל לשמאי ולא גזרו על הציבור שום דבר עד שבאו תלמידיהם וגזרו אבל הידים תניא בפירוש שגזרו בהם שמאי והלל טומאה על הציבור כמו שגזר יוסי בן יועזר איש צרידה טומאה על ארץ העמים ושמעון בן שטח על כלי מתכות כך גזרו שמאי והלל על הידים, לפיכך אנו זקוקים לתרץ דגזור אינהו ולא קיבלו מנייהו ואתו אינהו גזור וקיבלו מנייהו.
<h2>דף טו.</h2>
שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים. פירוש לית להו לשמאי והלל דרשה דעריסותיכם כדי עיסתכם, אלא בסברא פליגי, דכיון דשיעור חלה הוא א' מעשרים וארבעה, כדתנן בחלה (פ"ב מ"ז) שמאי סבר מקב חלה שתבוא החלה ביצה אחת, וחשיבא חלה בכביצה, והלל סבר מקביים שתבוא החלה שתי ביצים, דבפחות מכן לא חשיבא.
שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. תמיה לי אמאי מקדים שמאי להלל, בשלמא בית שמאי לבית הלל משום דמיחדדי טפי, כדאמרי' בפ' קמא דיבמות (י"ד.) אע"ג דב"ה הוי רובא ב"ש מיחדדי טפי, אלא שמאי אמאי מקדים ליה להלל, והא תנן בפ' אין דורשין (ט"ז.) הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך ותני (שם ע"ב) הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין, וכיון דהוה הלל נשיא הו"ל לאקדמיה כדמקדים ליה התם, ואין לומר דשמאי מיחדד טפי מהלל, שהרי מפני רוב תורתו מינוהו בני בתירא נשיא עליהם (פסחים ס"ו.).
<h2>דף טז.</h2>
ומטמאין מאחוריהן ואינן מטמאין מגביהן. פי' אחרי שנטמא הכלי חרס מאוירו הוא מטמא מאחוריו, כדתניא בסיפרא (פרשת שמיני) וכדתנן בפ"ה דכלים ומייתינן לה בנדה בפ' המפלת (בה' המפלת סנדל) (כ"ו.) האבן היוצאה מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חיבור, פי' שאם ניטמא התנור מאוירו מטמא מאחוריו, וההיא אבן חשיבא יד להוציא טומאה, והכי פירש גם המורה התם שאע"פ שאין כלי חרש מיטמא מאחוריו מטמא הוא מאחוריו כדתניא בסיפרא (שם) והיינו אחוריו היינו גבו, והיא דהכא קרי להו אחוריו ותני ומטמאין מאחוריהן והכא קרו להו גב ותני ואינן מטמאין מגביהן, נ"ל שכשהכלי ניטמא מאוירו קורא לגבו אחורים מפני שהטומאה עוברת ויוצאת משם לטמא אחרים, ואינו רוצה לקרא לו גב דמשמע דהוי חציצה ולא יטמא הנוגע בגבו עד שיגע או ייתלה בתוכו, וכשהכלי טהור ונגעה טומאה בגבו קורא לו גב מפני שאין הטומאה נכנסת משם וחשיב גבו למיהוי חציצה, ומש"ה קרי להו גב.
<h2>דף טז:</h2>
המניח כלים תחת הצנור. פי' המורה שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל, ומוכיח מדבריו שהוא סובר שכל צנור שבעולם אע"פ שלא עשה לו בית קבול צרורות הוא פוסל את המקוה, ואינו כן שהצנור אינו פוסל את המקוה מפני שאינו עשוי לקבלה שכל המים נגררים עליו ויוצאין, ומאי דתני צנור שחקקו מיירי שעשה בו בית קיבול צרורות כדתנן במקואות בפ"ד וכדפרישית בפ"ק דפסחים במה"ק, והאי דחקק בו בית קיבול אפילו קבעו ולבסוף חקקו אסור להמשיך עליו כל מי המקוה, דדוקא לג' לוגין דשאובין דפסולין מדרבנן מהניא לי' קביעותו תחלה לבטלו מתורת כלי, אבל להקוות עליו כל מי המקוה או להשלים בו למ' סאה אפי' קורטוב אחד, כיון דפסולו מדאורייתא לא מהניא לי' קביעותו, כדאמרי' בפ' המוכר את הבית (ס"ו:) שאני שאיבה דמדרבנן, אלמא במידי דהוי מדרבנן מהני, אבל במידי דמדאורייתא לא מהני לי' קביעותו, וכדפרישית בקונטרס התשובות, הלכך אין לפרש צינור זה אלא כגון שלא חקק שום בית קבול בתוכו לקבל צרורות והמים נכנסין בזה ויוצאין בזה שאינו פוסל את המקוה, וכל מקום שמזכיר צנור סתם זה פירושו, ומקום שמזכיר צנור שחקקו לא על חקק הצנור מדבר אלא על בית קבול שחקק בתוכו לקבל צרורות.
<h2>דף יז.</h2>
ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן. מה שהקשיתי במהדורא תנינא ממי גשמים נראה לי דל"ק ולא מידי, דמי גשמים לעולם לא נחשבו להיות משקה, דאע"ג דניחא לי' שירדו על זרעים מחוברים רצון דמחובר לא הוי רצון, ואפי' אם שטפו הגשמים משדהו ונפלו על זרעים תלושים לא הוכשרו, אבל האי מכי סחט האשכול על ידו הוה משקה חשוב להכשיר ואלו הי' נופל על זרעין תלושין היה מכשירן עכשיו שנפל על ענבים מחוברים שאין מקבלין הכשר אם נתלשו ומשקה טופח עליהן הוה הכשר חשוב.
<h2>דף יח:</h2>
הן דברי ר"ע כו'. פי' המורה לא בא ר"ע לחלוק על דברי בית הלל אלא על תנא קמא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כך, ואינו נ"ל פתר' זה, דאטו הוה ס"ד למימר דר"ע פליג אב"ה, א"ו אי פליג [לא פליג] אלא את"ק ולמימר דלא אמרי הכי ב"ה ולעולם מאי אתא ר' יוסי לאשמעי', מש"ה נ"ל לפרש דלא אתי ר"ע לפלוגי את"ק, אלא אתא לפרושי מילתייתו דבית הלל, דהאי דקאמרי לבית בסמוך לחומה לאו לחומות העיר דבעי למיזל בה הוא, דהא ב"ה מתירין עם חשיכה, אלא לחומת הבית שעומד בו הוא, דהיינו שיצא מפתח ביתו והאי איצטריך לאשמעי' ר' יוסי בר' יהודא.
<h2>דף יט.</h2>
אא"כ קצץ לו שכר. נ"ל מה שמתירים ב"ה להיעשות מלאכתו בשכר בשבת, לא שיהנה ממנה בשבת, כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבשם בו ביום, דמשנה שלימה שנינו לקמן בפ' כל כתבי הקודש (קכ"ב.) נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, אם בשביל ישראל אסור כו', אלמא כל מלאכה שעושה הגוי אסור לו ליהנות ממנו, ולא מפליג התם בין בשכר בין בחנם אלא הכל אסור ולא התירו כאן אלא שתיעשה מלאכתו בשבת ולא שיהנה ממנה ולא התירו נמי אלא בצנעה שלא יכירו כי היא מלאכת ישראל אבל כי מכירים כי היא מלאכת ישראל אסור כדאמרי' בפ' מי שהפך (י"ב) אמר שמואל מקבלי קיבולות בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב פפא ואפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, אמר רב משרשי' וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתי מדוכתא לדוכתא אסור, ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסם לכל שהוא של ישראל כגון בנין וכיוצא בו, עיין לקמן מה שכתבתי בפ' שואל אדם (קנ"א:).
<h2>דף יט:</h2>
אלא דבש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. פי' אע"ג דתנן בפ' בתרא דמס' מכשירין שהדבש הוא א' משבעה משקין המכשירין, האי דקרי ליה הכא אוכלא כלומר שאין דרך העולם לשתות דבש אלא ליכול בו ע"י טיבול, והילכך גם בתוך החלה יכול לאוכלו ולא אתי למיסחט, אבל מיהו אע"ג דאין דרך העולם לשתותו, מכשיר את הזרעים, דמשקה הוא חשוב.
<h2>דף כא.</h2>
הני מימשכי בעינייהו והני לא ממשכי בעינייהו מ"ט אסרינהו רבנן משום חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו היא גופ' גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה. אי קשיא והא פסולי שמנים גופייהו משום גזירה הוא שמא יטה, והיכי גזרי' בהו ע"י תערובת דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו, והכי נמי אמר רבא לעיל (י"א) גבי לא יצא החייט במחטו כרמלית גופא גזירה היא ולא גזרי' גזירה לגזירה, תשובה בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרה"י לכרמלית אלא משום גזירה שלא יוציא לרה"ר, והילכך לא גזרי' בה גזירה לגזירה, אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמן שמא יטה, וכיון שלא נאסרו מחמת דבר אחר אע"פ שאין איסורן אלא מדרבנן גזרי' בתערובת אטו דילמא אתי אדלוקי בעינייהו, אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו לא נאסרו מחמת עצמן שמא יטה דהא מימשכי הוו אלא משום גזירת חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו דלא מימשכו נאסרו והילכך לא גזרי' בהו גזירה לגזירה, ולעולם כל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו אע"פ שאיסורו מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה גזרי' בהו גזירה אחרת.
<h2>דף כא:</h2>
[מ"ה, ע"א] כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה למצותו. הנה מיכן מוכיח דנר שבת הוי מצוה, ואפ"ה אי כבה שרי (לי' שמע) [לר' שמעון], א"כ גם בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבה מותר ליהנות ממנו, ומיכן תשובה לרבינו אחאי גאון, שכתב דנר חנוכה שכבה עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע, שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו, דמאי אולמי' דנר חנוכה מנר שבת, בודאי כל שמנת ימי חנוכה המותר הוא אסור מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמנת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמנה, דומיא דאתרוג שהקצהו לכל שבעת ימים, והילכך השמן הנותר בהן אין להתירו דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל ימי חנוכה ואם ישאר בליל ראשון מדליקו בליל שני, אבל הלילה האחרון לא הקצה אלא מה שראוי להדליק, אבל הנותר לאחר שכבה מותר בהנאה כמו שמותר נר שבת לר' שמעון, ולא כמו שכתבתי בהלכה י' דספר הלקט.
<h2>דף כב:</h2>
והכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא מדליק בקינסא. בפ' שתי מדות במנחות (פ"ח:) בה' חצי לוג אמרי' דהויא פלוגתא דתנאי אם היו הנרות קבועים במנורה דתניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחיה [ומחתותיה] באות מן הככר ר' נחמי' אומר מנורה באה מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר, והכא דמקשה כיון דקביעי נרות אליבא דת"ק מקשה דלא סגיא ליה אלא בקינסא אלמא קינסא שרי.
<h2>דף כג.</h2>
הרואה נר חנוכה צריך לברך. נראה לי לומר דהאי דמחייבין לרואה לברך כגון שאין בדעתו להדליק באותו הלילה, כגון שהיה עובר בספינה והי' יודע שלא יגיע הלילה לביתו, או שהיה הולך מעיר לעיר ולא היה יכול להגיע לעירו ולא לן באותה העיר, התם מיחייב לברך מפני שראה, אבל אם הוא עומד בעירו שעתיד להדליק וראה כשהדליק חבירו קודם ממנו, אינו חייב לברך על אותה הראייה כיון שהוא עתיד להדליק.
<h2>דף כג:</h2>
גזירה יו"ט אטו שבת. אי קשיא ובכולהו פסולי שמנים אמאי לא גזרי' והכא גזרי', תשובה פסולי שמנים טעמ' ידוע לעמי הארץ דלמה נאסרו בשבת שמא יטה אבל ביו"ט דליכא למיגזר שרי וליכא למיגזר יו"ט אטו שבת, אבל שמן שריפה שהוא נמשך אחר הפתילה יפה אע"פ שטעם חכמים הוא שמא יטה, אין ידוע טעם זה לעמי הארץ, אלא יסברו מפני שהוא יום קדוש אסור לשרוף בו שמן תרומה שהוא קודש מפני שאין שורפין קדשים בשבת, והילכך אם תתיר להם יו"ט יבואו להתיר גם בשבת והם לא ידעו טעם הדבר שלא אסרוהו חכמים משום שריפת קדשים, דסבירא ליה לרבה דכיון דתרומה היא ממון כהן לא מיקריא קדשים, ולא נאסרה אלא מפני שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה.
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישי' אלא הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כו' עד תניא כוותי' דרב חסדא כו' כל מה שכתבתי בה' י"ז דספר הלקט כתבתי משום דסברית כדברי המפרשים שפירשו דרב חסדא דוקא באותה שבת שאחר יו"ט אסר ולא בשאר שבתות, אבל קשה בעיני מאוד לפרש כן, שיתיר רב חסדא בשאר שבתות ויעמיד מתני' דוקא בשבת שאחר יו"ט, דהא לאו בבא בפ"ע היא אלא כלל שמן שרפה עם כל פסולי שמנים ואמר דאין מדליקין בהן בשבת, וכי היכי דכל פסולי שמנים אסירי בכל שבת (הם) ה"נ שמן שרפה, שהיאך תוכל לחלק פת' המשנה ולומר האי דתני פסולי שמנים תני בכל שבת והאי דתני שמן שרפה לא קאי אלא בשבת שאחר יו"ט, השתא היכי דהני תרי בבי אמרי' והא מדרישא מיירא הכי סיפא נמי מיירא הכי כ"ש הכא דתנא כולהו בחד בבא דליכא למיפלגינהו, ועוד דברייתא דמייתי תניא כוותי' דרב חסדא מוכח בפירוש דבכל שבת נאסר, כדכתבית התם בספר הלקט, הילכך נ"ל לפרש דרב חסדא בכל שבת אסר גזירה משום שבת אחר יו"ט, וזה שאמר הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי', כלומר בא ליתן טעם למה נאסר, אבל מיהו ה"ה לכל שבתות משום גזירה, ודמי האי למאי דאמרי' בהלכה קמייתא דביצה (ב':) הכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקי' והוא אוסר כל ימים טובים משום האי יו"ט, ואע"ג דהתם מקשה אי הכי יו"ט דעלמא תשתרי ומשני גזירה אטו יו"ט אחר שבת והכא לא אמר כולי האי, ומשמע דדוקא קאמר, לא חשש להאריך כל כך אלא כמו שהיא אותה השיטה של ביצה כך היא גם זו.
<h2>דף כה.</h2>
שכן מחפ"ז. אי קשיא ובקודש ליכא חומש, בתימה, הא אית בי' מעילה ובמעילה איכא נמי חומש, תשובה בודאי בקדשי בדק הבית דמחייב בתשלומין איכא חומש אבל בקדשי מזבח ליכא תשלומין דנהי דמיחייב להביא קרבן מעילה אבל אינו חייב לשלם למזבח חתיכות בשר קודש שאכל וכיון דליכא קרן ליכא חומש, אבל התרומה משלם קרן וחומש, ופת' המורה לא נראה לי כלל.
<h2>דף כו:</h2>
רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לר"ש בן אלעזר אית לי' קשיא לי כיון דאיכא טומאה לשלשה על שלשה היכי אמר ר"ש בן אלעזר דמסככי' בשלש על שלש הא הו"ל בלאי כלים, ואמרי' בפרק קמא דסוכה (ט"ז.) אמר ר' אמי בר טביומי סיככה בבלאי כלים פסולה ואמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא לעשירים חזו ולא לענים חזו, ואמרי' תניא כוותי' דרבי אמי בר טביומי מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אע"פ שנפחתו מכשיעור אין מסככין, אלמא כיון דשלש על שלש מקבלי טומאה אין מסככין בפחות משלש דהו"ל בלאי כלים ה"נ כיון דשלשה על שלשה מיטמו בשאר בגדים אל נסכך בפחות מיכן דהוו להו בלאי כלים, ויש לומר דאמר לך רבא דרשב"א ס"ל דמסככין בבלאי כלים כיון דלא מיקבלי טומאה, וס"ל כמאן דדחי התם (ט"ו:) מאי דתנן המקרה בארוכות המטה דבעי לסיועי' מינה לר' אמי דטעמא דמילתא הוא משום דאין מסככין בבלאי כלים, ואמרי לא בארוכה ושתי כרעים דחזו למיתבא עלייהו ומישדא אשלא אבל לעולם מותר לסכך בארוכות לבדן ואף על פי שהן בלאי כלים.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פי' המורה אין מדליקין בו לעשות פתילה מקנבוס ומבגד קנבוס, ובהלכתין דלעיל (כ"ו.) במילתי' דרשב"א דאמר בברייתא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן פירש המורה כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן, ואם כן נפסול בין קנבוס בין צמר גפן לפתילה, ודבר זה לא יכון לעולם, א"ו ל"ג אלא פשתן ברישא, ובפסולי שמנים מיירי, כדפרישית במה"ק, ואיידי דתנא ברישא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו תנא נמי סיפא וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן [ואיידי דתנא אלא פשתן בסיפא נשתבשו וכתבו גם ברישא אלא פשתן] ותנא במתני' כדתנא לעיל (כ"ו.) בברייתא דתני ברישא ר' ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי, ובסיפא תני ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משם שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן, ומה שכתוב בגמרות תרי מתני' ומפרש מנלן דפשתן מקרי עץ ארישא, והדר כתוב מתני' וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, דמשמע דגרסי' פשתן בין ברישא בין בסיפא, טעות הוא, ולפי טעות המשנה נכתב כך בגמרות, שאין צריך אלא מתני' אחת והאי מנלן דפשתן איקרי עץ אסיפא קאי ולא ארישא, דברישא ליכא פשתן ובפסולי שמנים מיירי.
וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלי' אלא פשתן. פי' דוקא טומאת אהלים מפני שהאהל חשוב כבית, כמו שפירש המורה דהוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל בעצמו, אבל אם הי' בגדים אע"פ שהן משאר מיני' מטמאין באהל המת אם האהילו על המת, כדין כל הכלים כדילפי' לעיל (ע"א) גבי שרצים או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ובמת כתוב (במדבר ל"א) וכל בגד כ"ש דהוי ריבוי לכל בגד הילכך כל הבגדים אפילו מקנבוס וצמר גפן ובגדי צמר וכל הכלים כלי מתכות וכלי עץ ועור מיטמאין באהל המת, אך אם עשה מהם אהל שהוא מחובר בארץ ביתדות וחבלים שדינן כבית אינן מקבלין טומאה חוץ מאהל של פשתן ונוצה של עזים ועור, דילפי' להו ממשכן, וכי ילפי' לקמן (כ"ח.) בהלכתן עור בהמה טמאה מנגעים ומשרצים שהן כלים לא לענין כלים ילפי', דגם במת נמי כתיב (במדבר ל"א) וכל כלי עור, אלא הכי ילפי' מינייהו, מה התם עשה הכתוב עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה, אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהור', וכמו שעור בהמ' טהור' מיטמא אם עשה ממנו [אהל] כדילפי' ממשכן מעורות אילים, (הם) ה"נ אם עשה אהל מעור בהמה (טהורה) [טמאה] מיטמא.
<h2>דף כח.</h2>
(רבה) [ריבה] עור בהמה [טמאה] שלקה ביד כהן. נ"ל דה"ג שילקה ביד כהן כלומר ריבה עור בהמ' טמא' שגם הוא ילקה ביד כהן ויטמא בטומאת נגעים.
<h2>דף כט.</h2>
והא דרב לא בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר. כל מה שפירשתי במה"ק אינו כלום, אלא ה"פ, אמת ודאי דאשכחן בכמה דוכתי דרב כר' יהודא ס"ל, דאסר במוקצה, אבל מיהו איזהו חשוב מוקצה כל שהיה מוקצה כל בין השמשות כגון (תורא דרדיא) [תרנגולת לביצתה] ורחל לגיזתה ועז לחלבה ותורי דרדיא ותמרי דעיסקא, שהיו אסורין ועומדין מבין השמשות, אי נמי הנולד שלא הותר אלא עכשיו, כגון עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט או בהמה שנתנבלה בשבת, דבין השמשות הוי מוקצה מחמת איסור, ועכשיו נמי אסר להו ר' יהודא אבל דבר שכל היום היו מותרין [כגון] כלים ואגוזים ותמרים ועכשיו כשנשברו הכלים ונאכלו הפירות אתה עושה השברים והגרעינין והקליפין נולד לר' יהודא, לא נמצא זה בכל התלמוד שר' יהודא יאסור אותם, ולהכי איצטריך רב הכא למימר דגם באלו פליג ר' יהודא עם ר' שמעון ואסר. ואתא תלמודא השתא למימר דהא דרב דחשיב לכל הני נולד לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, דמדאסרינהו ניהליה ר' חייא ש"מ דר' יהודא אסר להו דאי לא אסר להו ר' יהודא ר' חייא כמאן ס"ל.
פחות משלשה על שלשה שהתקינן לפקוק בהן את המרחץ כו'. פי' מש"ה נקראין קולי מטלניות שהתקינו למלאכה זו, ואפ"ה ר' אליעזר מטמא כל זמן שלא זרקן לאשפה בין הצניען בקופסא לתשמיש זה בין תלאן במגוד או הניחן אחורי הדלת עדיין לא בטלו מתורת בגד, דילמא מימלך וטלי לה על בגדו, אך אם השליכן לאשפה ביטלן, כיון שאין בהן שלשה על שלשה. ור' יהושע סבר כיון שהתקינן למלאכה זו בטלו מתורת כלי בין אם זרקן לאשפה בין אם תלאן במגוד, אך אם יצניעם בקופסא אז לא בטילי אע"פ שהתקינו למלאכה זו, דיש לומר מימלך וטלי לה על בגדו. ודוקא בקולי מטלניות מטהר ר' יהושע, שהתקינן למלאכה זו, אבל אם לא התקינן למלאכה זו אע"פ שתלאן במגוד או הניחן אחורי הדלת לא בטלו, שאדם תולה חפצו במגוד ואחורי הדלת ור"ע הכריע ביניהן ואמר, מגוד דמי כקופסא ואחורי הדלת כאשפה, ומתני' בפתילה שעשה מקולי מטלניות פליג, ור' אליעזר לטעמי' דאמר לא בטלה ור"ע לטעמי' דאמר בטלה, ולא שהקיפול מבטלה, אלא קיפול דנקט משום פלוגתא דהדלקה, כדפריש המורה, שאם קיפלה ועשה ממנה פתילה ולא הובהבה אין מדליקין בה, ור"ע סבר מדליקין בפתילה שאינה מחורכת. ולר' אליעזר אע"פ שקיפלה לפתילה לא בטלה מתורת כלי, שאין הקיפול מבטל מתורת כלי, ור"ע סבר אע"פ שלא קיפלה היא טהורה, מפני שהוא מקולי מטלניות, אבל אם היתה מטלית שלא התקינה לפקוק את המרחץ אע"פ שקיפלה טמאה לר"ע דקיפול אינו מועיל, ודלא כר' אלעזר ורב אדא דאמרי דלר"ע קיפול מועיל לטהרה.
הכל מודים בזרקו לאשפה. פי' בביטול החתיכה פליגי כי שוייה במגוד ואחר הדלת אם נתבטלה ואם לאו, אבל אם שם אותה בקופסא כ"ע לא פליגי דטמאה, ובהשלכה לאשפה כ"ע ל"פ דנתבטלה, ודוקא פחות משלשה אבל שלשה הו"ל בגד חשוב, ואין בגד חשוב בטל מפני השלכתו לאשפה. והכי תנן בסוף פ' כ"ז דכלים שלש על שלש שהשליכה באשפה טהורה, דוקא שלש על שלש אבל שלשה על שלשה לא, וכיון דבביטול החתיכה פליגי מאי אריא דנקט שהתקינו לפקוק בה את המרחץ כולי', נ"ל דלא נקט לי' אלא להודיע כחו דר' אליעזר דכיון דלא בטלה החתיכה מתורתה במגוד ואחרי הדלת, אע"ג דהתקינה לפקוק את המרחץ אין פקיקת המרחץ מבטלה מתורת בגד דלכי מימלך שקיל לה מהתם וטלי לה בבגדו, ומש"ה נקט במתני' קיפלה להודיעך כחו דר"א, דאע"ג דקיפלה הקיפול לא ביטלה כמו שלא ביטלה פקיקת המרחץ. ור' יהושע ור"ע נמי הכי ס"ל דקיפול אינה מבטלה, דטעמא משום דביטלה בהשלכתה למגוד ואחר הדלת, הא אם הניחה בקופסא אע"פ דהתקינה לפקוק בה את המרחץ לא בטלה. וזה חידש רב המנונא עכשיו ממה שהיינו סבורים מעיקרא, דמעיקרא הוי סברי' דטעמא דר"ע משום דקיפול מבטלה ואע"ג דהניחה בקופסא ואתא רב המנונא למימר דאי בהניחה בקופסא גם ר"ע מודה דקיפול אינו מבטל, אלא הכא בקולי מטלניות, וטעמא דר"ע משום דביטלה מעיקרא כי שוויה במגוד ואחר הדלת ולא משום קיפול ולא נקט קיפול אלא משום ר' אליעזר, והמורה פי' דקיפול דתנא משום הדלקה, ואינו נראה לי אלא משום טומאה כדפרישית ולהודיעך כחו דר' אליעזר דומיא דפקיקת המרחץ.
<h2>דף לד.</h2>
ואין מדליקין את הנרות. שמעתי מפרשים אפילו ע"י גוי דהוי שבות בעלמא, דאי על ידי ישראל פשיטא, השבות אסור בין השמשות כל שכן מלאכה גמורה. ואי קשיא לפתרון זה היאך יתכן להחמיר באמירה לגוי שבות יותר מערובי חצרות דתנן ומערבין והא אמרי' בערובין בפ' הדר (ס"ז:) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר רבה ליתו לי' מגו ביתאי, א"ל אביי לא ערבינן, ניסמוך אשיתוף, הא לא שיתפו, זיל אימא לי' לגוי ליזיל ולייתי לי' כולי עד ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בה מעשה, אלמא לטלטל בלא עירוב לא רצה להתיר וע"י גוי התיר מפני שהוא שבות שאין בה מעשה כי אם אמירה בעלמא, תשובה בודאי היכא דלא עירבו דאיכא איסורא דרבנן חמור מאמירה לגוי, אבל לערב בין השמשות כיון דלא הוי אלא בטולי רשות בעלמא מותר, ואמירה לגוי אסורה כדין כל שבות דעלמא.
<h2>דף לד:</h2>
גזרה שמא יטמין ברמץ. פי' ולא הוה גזרה לגזרה כדפרישית בריש פירקא דרמץ לא נאסר מחמת דבר אחר אלא טעמו בעצמו שמא יחתה, והילכך כי גזרי' כל מוסיף הבל משום רמץ לא ייקרא גזרה לגזרה.
איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. קשיא לי טובא דהאי שיעורא הוי או תרי תילתי מילא או תלתא ריבעי מילא, כדפליגי בי' לקמן רבה ורב יוסף, ור' נחמי' פליג על ר' יהודא ואמר משתשקע החמה עד שיהלך אדם חצי מיל, והאי שיעורא דהני תנאי משוך עד צאת הכוכבים, כדאמרי' לקמן (ל"ה:) כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ובפסחים בפ' מי שהי' טמא (צ"ד.) אמרי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום. ונראה לי לתרץ שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם, שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו, שאילו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה, ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם, וכל זמן שאורה שולט אין פני המערב מאדימין אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה, שכל זמן שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא, כמו שלא תמצא ביום, וכשכלה אורה מן העולם אז נמצא אותו האודם ותופס שעה מועטת עד שתתכסה תחת הארץ לגמרי, ומתחלת שקיעתה שתעלם מן העין ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ הוא שיעור חמשה מילין, ומאי דאמר התם משקיעת החמה עד צה"כ ה' מילין מתפרש מתחילת שקיעתה שהתחילה להעלם מן העין, ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלת ליכנס תחת הארץ, שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה, ומי שדר באמצע הכדור שהוא גבוה אע"פ שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו, ומפני זה מושך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל, וכדברי מצאתי שתירץ גם ר"ת בס' הישר, אלא שהוא תירץ לפי חכמי ישראל שאומרים כי החמה הולכת בלילה אחר הכיפה למעלה מן הרקיע, ואני תירצתי כפי חכמי אומות העולם שאומרים שהחמה מהלכת בלילה ותחת הארץ, והוא העיקר כדאמרי' התם בפ' מי שהיה טמא (צ"ד:).
ראה שני ימים בין השמשות. כ' ריב"ם זצוק"ל מקשה ר' על פי' הקונטרס לא נהירא לי האי פירושא כלל, דהא ליכא לספוקי הכי שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה, דאי ראשון כולו מן היום שני נמי ואי כולו מן הלילה אף שני נמי כולו מן הלילה, והכי אמרינן לקמן בשמעתין (ל"ה:) העושה מלאכות שני בין השמשות חייב חטאת ממ"נ, ואם איתא אמאי חייב, הא איכא למימר שמא בה"ש של ערב שבת כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה ופטור. והכא הכי מפרשי' ספק לטומאה ולקרבן כגון שראה מוצאי שבת בין השמשות, ובה"ש של יום שני בכניסת שלישי. ספק לטומאה כיצד, שמא ביה"ש חצי' מן היום וחצי' מן הלילה וטמא ז' ימים שהרי ראה ב' ימים רצופים בראייה אחת, או שמא כולו מן היום ונמצא ביה"ש ראשון יום שבת, ביה"ש שני יום שני, ונמצא יום ראשון מפסיק בינתיים, אי נמי כולו מן הלילה וביה"ש ראשון יום ראשון וביה"ש שני יום שלישי, ונמצא יום שני מפסיק בינתיים ואין כאן ב' ראיות כאחת. ספק קרבן כיצד, שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה ונמצאו שבת וראשון ושני ושלישי כולן רצופין כאחת, כך נראה בעיני ועיקר וכן פירש ר'. ורבי' יצחק ביר' מלכי צדק זצוק"ל כתב עליו בגליון ולדברי זה הפירוש אין שני ביה"ש דשבת דומין לביה"ש דזבין, דאי בין השמשות דזבין כשני ביה"ש דשבת לא משכחת ספק לטומאה כלל, אלא ודאי לטומאה וספק לקרבן, ודיקא נמי דהתם תנן ראה שני ימים ביה"ש ולא תנינן ראה שני ביה"ש כדתנינן הכא, והוה מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וס' לקרבן, אלא דלא בעי למתני במתניתיה אלא ספיקות, ולא ודאי וספק, ונ"ל שפתרון המורה הוא העיקר והנכון עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. וכמו ששני ביה"ש דשבת הן לילי שבת ומוצאי שבת, כך שני ביה"ש דזבין הן לילי שבת ומוצאי שבת, וא"צ להשים יום אחד ביניהן, ומאי דקשיא להני רבוותא דא"כ אמאי ספק לטומאה ולא אמרי' בהו כדאמרי' בעושה מלאכה בשני ביה"ש שחייב ממ"נ, אני נפלא עליהם שלא שמו לב על דברי המורה. שהמורה פי' על העושה מלאכה שני ביה"ש, כגון דעביד לה כל ביה"ש דליכא לאפוקי להאי בתחלתו ולהאי בסופו, ובראה שני ביה"ש לא פי' כן, שאלו ראה התם נמי כל ביה"ש בודאי כי אין לספקו בטומאה, דממ"נ טמא הוא, אלא התם מיירי כגון שראה ראיי' בתוך ביה"ש שאותה הראיי' יש לספקה אי כולה מן היום או כולה מן הלילה או חצי' מן היום וחצי' מן הלילה, והילכך אם ראה בשני ביה"ש אע"פ שהן סמוכין זה לזה כגון לילי שבת ומוצאי שבת שיש לספק שמא ראיי' הראשונה היתה כולה ביום והשניי' כולה בלילה, ונמצא שראה יום ששי ויום ראשון, ושבת הפסיק בינתיים, ולפיכך הוא ספק אך לטומאה, ומה שאמר רבינו יצחק דהוי מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וספק לקרבן אלא דלא בעא למיתני במתני' אלא ספיקות ולא ודאי וספק, אינו נראה לי, דהא תני התם ודאי וספק, דהכי הוא רישא דמתני' בפ"ק דזבין ראה אחת היום ואחת ביה"ש אחת ביה"ש ואחת למחר, אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן ואם אין ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן, ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן, אחת ביה"ש ספק לטומאה, אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן (כשהוא) [כשראה] אחת היום ואחת ביה"ש, ואילו כן אמאי לא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופין וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן, אלא קא פסיק ותני ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן, ש"מ דכל בשני בה"ש אע"פ שהן רצופין ספק לטומאה ולקרבן, ואין לומר שם ממ"נ מפני שלא ראה כל ביה"ש, אלא ראי' אחת בתוך ביה"ש כדפרישית. ומה שהקשיתי במה"ק ממאי דתנן בכריתות בפ' ספק אכל חלב (כ'.) אמר ר' יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה ביה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה למחר, וה"נ נימא בכל ביה"ש שמקצתה בחול ומקצתה בשבת ויפטר, לק"מ, דהתם נמי לא עשה מלאכה כל בין השמשות, שאם היה כותב כל בין השמשות שבין שבת ליה"כ לא הוה פטר ר' יוסי, שאם תעשה אותו יום קודש הוא, ואם תעשה אותו לילה קודש הוא, וכמה אותיות כתב בכל ביה"ש וכתב שתי אותיות בין בתחלתו בין בסופו אם תחילתו הוא חציו יום וחציו לילה א"כ סופו הוא כולו לילה, ואם סופו הוא חציו יום וחציו לילה אם כן תחלתו הוא כולו יום, לא פטר ר' יוסי אלא כגון שכתב שתי אותיות בתוך ביה"ש שיש לומר אות אחת כתב ביום ואות אחת כתב בלילה, אבל הנה שעשה מלאכה כל ביה"ש של לילי שבת ושל מוצאי שבת ממ"נ הוא חייב חטאת. ואי קשיא לי הא קשיא, רישא דתני אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן, והיאך יתכן שיהא מקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר אם לא שראה כל ביה"ש וגם התחיל לראות מבעוד יום וגם סיים לאחר חשיכה, ואז יהי' ברור שהיתה ראייתו מקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה, וא"כ בלא ב' ימים נמי אפי' בחצי היום אם ראה ראי' גדולה כזו היא נחשבת לו כשתים, כדתנן התם (זבין פ"א) ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן, ועוד תנן (שם) ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים [וכו'] הרי זה זב גמור, אלמא אחת גדולה נחשבת לו כשתים, ואחת מרובה שיעורה כדי טבילה וספוג, כדתנן התם ראה אחת גדולה שהיא כמגד יון לשילוח שהיא כשתי טבילות וכשני סיפוגין ה"ז זב גמור, דאלמא בין כל ראי' לראי' צריך כדי טבילה וסיפוג ואם משכה ראיי' אחת כדי טבילה וסיפוג עולה לו כשתים, וביה"ש דר' נחמי' הוא כדי שיראה חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ויעלה, וזה שצריך להתחיל מבע"י ולאחר אחר חשיכה א"א שלא ישהה כדי טבילה וסיפוג, וא"כ מאי אריא ביה"ש אפי' בחצי היום נמי, ונראה לי לתרץ דהך רישא ר' יוסי קתני לה, דפליג על ראה ראיי' אחת מרובה ואמר שאינה עולה לו כשתים, והילכך אם תפשה שני ימים נחשבת לו כשתים בעבור שני הימים, אבל בחצי היום לא, והך רישא דתני אם ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר היא שנויה בתר מילתי' דר' יוסי, דכך הוא סדר המשנה התם ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי לא אמרו אחת מרובה אלא אם יש בה כדי שלש, פי' דוקא אם היא כשתי טבילות ושני סיפוגים עולה לו כשלש והוא זב גמור, אבל אם ראה אחת כשתים אינה עולה לו כשתים אלא אחת היא נחשבת לו, ובתר הכי תני ראה אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן, ויש לומר דר' יוסי קתני לה.
<h2>דף לז:</h2>
אמר ר"נ מצטמק ויפה לו אסור כו', ה"ג ולא ר"נ בר יצחק, דר"נ בר יצחק הא אמרן לעיל דמשהי לי' ואכיל, ובכל הגמרות שכתב בהן ר"נ ב"י מצאתי שמחקו בר יצחק, אלא ר"נ לבד גרסי', וכל זה מה שאמר כללא דמילתא כול' דברי ר"נ הם ולא דברי בעל התלמוד, וראיתי כתוב לרבינו שרירא גאון זצוק"ל דר"נ בא לפרש דברי רב ושמואל דאמרי מצטמק ויפה לו אסור ואיהו ס"ל כוותייהו ובא ליתן כלל איזה יקרא מצטמק ויפה לו ואיזה יקרא מצטמק ורע לו, וכל מה שכתבתי בהל' י"א דספר הלקט דאף מאן דסובר כחנניא ומתיר תבשיל שלא בושל כל צורכו, דהיינו כמאכל בן דרוסאי, דוקא במצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור אע"פ שבושל כל צרכו, כל זה הבל הבלים, דהשתא כשלא בישל כל צרכו הוי שרי כשבושל כל צורכו לא כ"ש, ולא הוזקקתי שם לפתרון זה אלא מפני שהייתי גורס רנב"י והייתי רוצה להעמיד הלכה כר' חנניה וכרנב"י שאוסר מצומק ויפה לו, ולא היא, דאם לא בושל כל צרכו מותר כחנניא כ"ש בושל כל צרכו, ואינו צריך אלא צימוק בעלמא, והכי אזלא סוגיא דשמעתא דאיכא דשרי במצטמק ויפה לו ואסר בתבשיל שלא בושל כל צורכו, וא"כ ר' חנניא דשרי שלא בושל כל צורכו כ"ש דשרי מצטמק ויפה לו, וזה הוא העיקר, ול"ג ר"נ בר יצחק אלא ר"נ סתם וסבירא ליה כרב ושמואל ולית הילכתא כוותייהו.
<h2>דף לח:</h2>
בה"א אף מחזירין. כתב ר"ת זצוק"ל לפי מה שהעמדנוה (לעיל ל"ז.) במחזירין כך הוא פירושה, כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עלי' תבשיל, חזרה זו מבע"י ואפי' היא דולקת, בגפת ובעצים לא יחזיר מבע"י עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, מדקתני עד שיגרוף ולא קתני אלא אם (כן) גרף וקטם יש ללמוד כי החזרה מבע"י היא, ולא ביה"ש, כי אז אינו רשאי לגרוף ולקטום, ומה שאנו אומרים מחזירין אפי' בשבת אפי' כמה פעמים כגון שגרף וקטם או שעממו הגחלים או שנתן עליה נעורת פשתן דקה ונתנו שם מבע"י ואם משחשיכה בא לסלקו ולהחזירו אפי' כמה פעמים מותר, וכגון שלא הניחו ע"ג קרקע, כדאמרי' לקמן (ע"ב), אבל אם היתה הקדרה מסולקת מבע"י כדרך שעושין לקדרה לאחר שבישלה כל צורכה ובא ביה"ש להחזירה על הכירה כדי לחממה אין בידינו כח להתיר, ואינו נ"ל פתרון זה וקשיא לי טובא למיסר החזרה מבע"י אם לא היתה גרופה וקטומה כדפריש מר, ודבר זה אין לו שום שורש ושום ראי' לאסור החזרה מבע"י אם השהייה מותרת, דכיון דמבעוד יום קא עביד היינו שהייה, ולמה ייאסר אם סילקה מבע"י ואח"כ נמלך להחזירה אם עדיין הוא מבע"י ומאי דדייק מעד שיגרוף אינו נ"ל דלעולם החזרה בשבת מיירי, וה"פ לא יחזור עד שיגרוף ויקטום מבע"י, ונראה לי דמר סבר שאם נפרש החזרה בשבת נתיר לו שיחזירנה בשבת אחרי שסילקה מבע"י, להכי אידחיק לפרושי החזרה מבע"י, ולא היא, דלעולם החזרה בשבת מיירי מדקתני סיפא בש"א נוטלין אבל לא מחזירין ובה"א אף מחזירין ואמרן (לעיל ל"ז.) דסיפא ארישא קאי וה"ק והך חזרה דאמרי לך לאו ד"ה היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה כו', ובעל כרחין מחלוקת ב"ש ובית הלל בשבת משמע ולא בחול, מדקאמרי' בש"א נוטלין ומאי נוטלין כי אם בשבת הם ה"נ אין מחזירין בשבת ובה"א אף מחזירין בשבת, אבל מיהו אע"פ שאנו מתירין החזרה בשבת, דוקא כשנטלה בשבת והיתה מושמת מבע"י, ואנטילה דשבת קיימא חזרה, אבל אם לא שם אותה מבע"י ורוצה לשומה ביה"ש לא תיקרא זו חזרה אלא תחלת מעשה ובודאי שזה הוא אסור, שעד כאן לא הותרה אלא שהיי' אבל תחלת השמה בשבת לא הותרה, והילכך אין לנו לידחק ולפרש החזרה דמתני' מבע"י ולאסור החזרה מבע"י כשאינה גרופה וקטומה למאן דשרי השהיי', ואע"פ שגם אני במהדורא תנינא פירשתי שזה בא רב ששת להודיענו שלא תעמיד חזרה דמתני' מבע"י אבל בשבת אסורה, סברא בעלמא אמרתי ליתן טעם לדברי רב ששת דמאי איצטריך למימר אבל לא שנקבע ונפרש מתני' בהכי כדעבד מר.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפי' מבע"י. מיכן יש לדקדק שלא אסרו ההטמנה אלא במה שנאסר להשהות, כגון בשיל ולא בשיל לר' חנניא או מצטמק ויפה לו לר' יהודא, אבל אם הוא כמאכל בן דרוסאי לר' חנניא או מצטמק ורע לו לר' יהודא מותר להטמינו ואפי' בדבר המוסיף הבל, דהשתא להשהות ע"ג גחלים דאיכא למיחש לחתויי שרי להטמין, בגפת וזבל דליכא למיחש לחתויי ולא נאסרו אלא משום גזירת רמץ לא כ"ש, ולא נאסרה ההטמנה אלא בדבר שנאסר להשהות שהפריזו חכמים וגזרו כל דבר המוסיף הבל משום גזירת רמץ, ואע"ג דליכא למיחש בהו לחתויי, משום גזירה אסרו אותם, אבל כל דבר שהוא מותר להשהות מותר להטמין, שאם אתה אומר שההטמנה נאסרה בכל דבר, א"כ היאך לומד דבר זה ממעשה טבריא, התם מתחממין המים בשבת, והילכך אע"פ שהתחילו ועשו מע"ש אסורין, אבל הכא שבושל כל צרכו וגם הוא מצטמק ורע לו שלא נהנה מתוספת חימום שבת כלל למה ייאסר, א"ו מדיליף מהתם ש"מ דלא נאסרה אלא כשמתחממת ומוספת בישול בשבת לר' חנניא שלא היה כמאכל בן דרוסאי ולר' יהודא שהיה מצטמק ויפה לו שנהנה מחימום שבת, וראיתי שר"ת זצוק"ל כתב דאפי' ר' חנניא מודה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מטמין קדרה שבישלה כל צורכה גזירה שמא יטמין ברמץ או שמא ירתיח, ואינו נראה לי, דהא ברמץ גופיה הוי שרי, ובמוסיף הבל דגזרי' אטו רמץ אסיר, ושמא ירתיח לא נאמר אלא לאחר חשיכה, אבל קודם חשיכה ירתיח וירתיח, מה יעשה לנו.
<h2>דף מ:</h2>
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להתירא רנב"י אמר לאיסורא. תמיה לי טובא דרבה ורב יוסף הוי רבוותא דאביי ורבא ורנב"י הוה תלמידי' דרבא, כדמוכח בפ' לא יחפור (כ"ב.), והיכי הוה פליג עם רבה ורב יוסף, ולעיל בפירקין (ל"ז:) נמי אמרי' בעי מיני' אביי מרב יוסף מהו לשהות א"ל בסורא משהו ואכלי דהא רנב"י מרי דעובדא הוא ומשהו לי' ואכיל, ואם יתכן שזה הוא תלמידו של רבא היאך היה מביא ראי' מתלמיד תלמידו, ונ"ל דשני ר"נ בר יצחק הם, האחד היה חבירם והאחד היה תלמיד רבא.
<h2>דף מא.</h2>
מולייר הגרוף שותין ממנו בשבת. כל מה שחילקתי במהדורא תנינא בין שהיי' להטמנה, הכל נראה לי הבל, שכל שהתירו בשהיי' התירו בהטמנה, ואינו אסור להטמין אלא מה שאסור להשהות, וכ"ש הוא, כדכתבית לעיל, ופתרון המולייר נ"ל כדפירש רבי' גרשום זצוק"ל שנתנו בו מים בשבת, ומאי דהוה קשיא לי שזה הדין הוא שנוי לפנינו מיחם שפינהו כו' נ"ל לתרץ דאמת ודאי שזה הדין הוא שנוי לקמן, אלא שבא התנא לאסור האנטיכי שלא ישימו בה מים בשבת כלל מפני נחשתה שמא יבואו להתחמם כל צורכן, ואתא למימר שהמולייר אע"פ שדומה קצת לאנטיכי שבכלי אחד עומדים המים והגחלים אפ"ה מותר כדין המיחם שהוא שנוי לפנינו וזה שלא חילק במולייר כמו שמחלק במיחם, משום דלא איצטריך הכא אלא להודיענו שאף על פי שהאנטיכי היא אסורה המולייר הוא מותר, אבל התרתו הוא כדין המיחם שעתיד לשנות, עיין בפסקי.
<h2>דף מא:</h2>
לא יתן לתוכו מים מועטין. (פי') מוכיח מיכן דס"ל לאביי כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין (ע"ו.) תתאה גבר וצונן לתוך חם אסור. אבל נותן היא לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. קשיא לי דכיון דס"ל כשמואל דאמר תתאה גבר (וצונן לתוך) אע"פ שהן מרובים נימא קמא קמא דנפל איבשיל (ותו) דלשמואל דאמר צונן לתוך חם אסור לא היה מחלק בין מועטין למרובים אלא הכל היה אוסר והכא אמאי מחלקינן בין מועטין למרובין. ונ"ל לתרץ דודאי התם בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בנותן טעם רב דאמר עילאה גבר והי' אוסר חם לתוך צונן ושמואל נמי דאמר תתאה גבר והי' אוסר צונן לתוך חם היו אוסרים עד ששים כמו חם בתוך חם דאליבא דכ"ע הוא אוסר עד ששים ומיד הוא נותן טעם האיסור בהיתר ואע"פ שלא שהה הרבה, אבל גבי איסור שבת אינו תלוי האיסור בנ"ט אלא בבישול והילכך אם נתן צונן מרובין לתוך חמין מועטין אע"פ שיש כח לאותן חמין המועטין ליתן בהם טעם אין להם כח לבשלם כי אם להפשירם הילכך שרי, וגם אין לומר קמא קמא דנפל איבשיל שאינו מתבשל מיד עד שישהה כשיעור בישולו וקודם שישהה נתרבו עליו צונן מרובין עד שאין כח בחמין לבשלן. ואי קשיא רב דאמר עילאה גבר ושרי צונן לתוך חם והא בעינן למימר לקמן (מ"ב.) האלפס והקדרה שהעבירן מע"ג הכירה מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, דהוי צונן לתוך חם, תשובה אמר לך רב מרותחין שאני דכיון דהוא כלי ראשון ומרותח כנתון ע"ג האש דמי, וכי קאמינא אנא בחם בעלמא בלא רותח, א"נ בכלי שני.
<h2>דף מג.</h2>
הב"ע דאיכא דבש. מאי דקשיא לי במהדורא קמא שאסור לרדותן בשבת, יש לתרץ כגון דאיכא דבש שזב בכוורתו שאין איסור ליטלו, וכך צריך אתה לומר נמי גבי שתי חלות.
<h2>דף מג:</h2>
חם להם מלמעלה כו'. פי' דוקא חם להם מלמעלה שיהא טלטול המחצלת וגם הספסלין עבור החי, אבל לצורך המת אע"פ שפורס מחצלת תחלה ואח"כ מביא ספסלים תחתיה, שהוא מלמעלה למטה אסור, מפני שמטלטל כלים לצורך המת, ולמאן דאית לי' מטלטלין כלים לצורך דבר שאינו ניטל גם לצורך המת הוא מותר כיון שאינו עושה אהל מתחלה אלא ע"ג ידיו מידי דהוי אמגביה טליתו על ראשו בתוך חצרו, עיין במהדורא רביעאה בפ' בתרא (קנ"ד:) מה שהקשיתי דרב הונא אדרב הונא.
כי פליגי היכא דליכא. קשיא לי אי ליכא ככר או תינוק ישים עליו טליתו או שום כלי ומאי שנא ככר או תינוק מכלים מוכנים, וי"ל דוקא ככר או תינוק דליכא למימר שהן נקברין עמו, אבל שאר כלים לא, שמא יאמרו כי הן נקברין עמו, והם אסורין בהנאה ובטלטול כמת עצמו, כדאמרי' בפ' נגמר הדין (מח.:) הי' אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין ודוקא במטה הנקברת עמו, אלמא כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הם נאסרין, מפני שהיו רגילין לקבור כלי תשמישיו עמו שלא יהנה אדם אחר מהם והם אסורין בהנאה, אבל ככר ותינוק מוכחי שאינן נקברין עמו.
<h2>דף מד.</h2>
דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע"ג דכבה. פי' ר' שמעון לא שרי אלא לאחר שכבה, אבל כל זמן שדולק מסיח דעתו ממנה ולא אסיק אדעתיה שיטפטף, שאע"פ שנתן כלי תחתיו יש לומר דסבר אם תרד טיפה אחת תטנף המפה או יימאס המאכל אם תפול לתוך הקערה, אבל אינו מעלה על דעתו שיטפטף כל כך עד שיעשה בו צורכו, וכמו שמסיח דעתו מכוס וקערה ועששית כך מסיח דעתו נמי מן הנר בשעה שדולק.
<h2>דף מד:</h2>
מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות אסור לטלטלה. פי' אבל פמוט כל זמן שלא הדליקו בו באותה שבת מותר, ואע"פ שהדליקו עליו בחול, מפני שכיון דלא מאיס לא מייחד לי' לנר בלחוד אלא גם לשאר תשמישין.
<h2>דף מה.</h2>
כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה למצותו. הנה מיכן מוכיח דנר שבת הוי מצוה, ואפ"ה אי כבה שרי (לי' שמע) [לר' שמעון], א"כ גם בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבה מותר ליהנות ממנו, ומיכן תשובה לרבינו אחאי גאון, שכתב דנר חנוכה שכבה עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע, שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו, דמאי אולמי' דנר חנוכה מנר שבת, בודאי כל שמנת ימי חנוכה המותר הוא אסור מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמנת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמנה, דומיא דאתרוג שהקצהו לכל שבעת ימים, והילכך השמן הנותר בהן אין להתירו דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל ימי חנוכה ואם ישאר בליל ראשון מדליקו בליל שני, אבל הלילה האחרון לא הקצה אלא מה שראוי להדליק, אבל הנותר לאחר שכבה מותר בהנאה כמו שמותר נר שבת לר' שמעון, ולא כמו שכתבתי בהלכה י' דספר הלקט.
<h2>דף מו.</h2>
הילכך דחליות בין גדולה בין קטנה אסורה. פי' המורה שמא תתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי, וקשיא לי טובא מדתנן בפ' יו"ט (כ"א:) בהלכה שלשה דברים רשב"ג מחמיר כדברי ב"ש, אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת ואין זוקפין את המנורה ביו"ט כו', ואמרי' בגמרא מאי קעביד אמר רב יצחק בר ביסנא הכא במנורה של חליות עסקי' משום דמחזי כבונה, ובהא פליגי ב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אלמא מנורה של חוליות מותרת והכא היכי אסרי' לה, ונראה לי לתרץ דודאי מנורה שהיתה עשוי' חוליות חוליות מותר לזוקפה, דכיון דאין צריך מעשה אומן אין בנין וסתירה בכלים, והכא בקני מנורה עסקי' שהיו קניה עשויות חוליות חוליות ויש מעשה אומן בהחזרתן, כדתניא לקמן (מ"ז.) המחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת והתם קאמרי' בין גדולה בין קטנה אסורה שמא תתפרק ויבא להחזירה ויתחייב חטאת, גדולה נמי ואית בה חידקי בחיבור קניה, שנראין כאלו הן חוליות ואינן של חוליות אלא כולה היא מקשה או ע"י התכה בדפוס, אסורה מדרבנן, גזירה אטו גדולה דחוליות, כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי.
<h2>דף מז.</h2>
מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה. קשיא לי ומאי קושיא הו"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאסר ר' יוחנן (להלן קמ"ב.) עד שיהו בתוכה פירות, והכא נמי בכנונא איכא אפר ושברי עצים, ויש לתרץ דאע"ג דנשאר בנר שמן אסור משום שברי פתילה וה"נ יהא אסור משום שברי עצים. ומתרץ בגלילא שנו, שהפתילות חשובות להן ביותר והו"ל המוקצה יותר חשוב מן המוכן, ואנן בעי' שיהא המוכן חשוב מן המקוצה, כמו אבן לגבי פירות ושברי עצים כנגד האפר.
<h2>דף מז:</h2>
במה טומנין כו'. נ"ל דכל מידי דשרי לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה שרי נמי לטומנו בדבר המוסיף הבל, וכ"ש הוא כדפרישית, ולא נאסר להטמין אלא דבר שאסור להשהות, דאע"ג דבדבר המוסיף הבל ליכא למיחש לחתויי גזרי' שמא יטמין ברמץ, וקופה שטמן בה שאסור להניחה ע"ג גפת של זתים כגון שלא בושלה כל צורכה או שהיא מצטמק ויפה לו אי בשיל ולא בשיל לר' חנניא, ומה שכתבתי במהדורא קמא אינו נראה לי'.
<h2>דף מח:</h2>
בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה. פירש המורה כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים, ואמר שאם נגעה טומאה בשולי הכירה נטמאו גם אלו או אם נגעה טומאה בשוליהן של אלו ניטמאה הכירה, ואינו נ"ל פתרון זה, מדתנן בפ"ב דכלים טבלא שהיא מלאה קערות ונטמאת אחת מהן בשרץ לא ניטמאו כולן, ואם יש לה ליזביז עודף ונטמאת אחת מהן נטמאו כולן, וכן בית תבלין של חרס וקולמרין המתאמת, בית תבלין של עץ אם ניטמא אחת מהן במשקין לא ניטמא חבירו, פי' כלי חרס אין מקבלין טומאה אלא מאוירן ולא מגבן, והילכך אם הם כ"ח מחוברין זע"ז וניטמא האחד לא ניטמא חבירו, שאין תוכו של זה בתוך תוכו של חבירו, ומן הצדדין אינו מקבל טומאה, שאין כ"ח מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו, הילכך אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו, ולא אמרי' ליהוי לי' כמו יד, וידות הכלים מכניסין ומוציאין טומאה כמו האבן שבתנור ושבכירה דתנן בפ"ה דכלים האבן היוצא מן התנור טפח ומן הכירה ג' אצבעות חיבור, דאבן לא חשיבא כלי והויא יד להוציא טומאה, אבל אלה הם הכלים שיש להם בית קיבול וכל חד וחד חשיב באנפי נפשיה ולא בטיל חד לגבי חברי' להיות לו יד, והילכך אם ניטמא האחד, האחר המחובר לו טהור, אבל אם היו כלי עץ מחוברין וניטמא אחד מהן בשרץ ניטמא חבירו מפני שהוא מקבל טומאה מגבו ומצדדין, וכיון שהן מחוברין כאלו נגעה טומאה בכולן מצדדיהן דמי, אך אם נטמאו בטומאת משקין שהיא מדרבנן אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו, (והם) הכי נמי אע"פ שהן מחוברין אם ניטמאת הכירה לא ניטמאו אלה ואם ניטמאו אלו לא ניטמאת הכירה, א"ו האי דתנן מיטמאין במגע ואין מיטמאין באויר כשנגעה טומאה לתוכן מיירי ובכירה מחוברת לקרקע כדפרישית במהדורא תנינא.
<h2>דף מט.</h2>
טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשים אבל לא בכסות לחה ובפירות לחין. פי' ומתני' נמי דתנן טומנין בכסות ובכנפי יונה ובפירות, ביבשים קמיירי דומיא דתבן וזגין וכו', ואע"ג דפלגינהו לתרי בבי דין אחד להם, דדוקא יבשין אבל לחין לא.
<h2>דף נ.</h2>
יוצאין בפקורין ובציפא כו'. פי' המורה אבל אם לא צבען בשמן לאו מלבוש נינהו והו"ל כמשוי ואין יוצאין בו לרה"ר, ואינו נ"ל פתרון זה כלל, שההזמנה של אתמול תוציאם מידי משוי ותעשה אותם מלבוש, שלא מצאנו הזמנה מועלת כ"א לגבי מוקצה לשווייה מוכן, והכא נמי הני פקורין וציפא הן מוקצין דסתמייהו לטווייה קיימי, ומש"ה בעי הזמנ' ובלא הזמנ' אסירי, אבל חתיכה אחת של בגד אדם רשאי לכרוך ע"ג מכתו בשבת ויוצא בה לרה"ר כיון שאינה מוקצה ואין בה משום משוי, שכל מה שאדם כורך על מכתו לא נקרא משוי, והני פקורין וציפה משום מוקצה הן אסורין בשבת ולא משום משוי וצריכין הזמנה מבע"י.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו'. כיון דרב אשי דהוא בתרא מסייע לי' לרב אסי, וגם רבא כך אמר שאם טמן בהן פעם אחת הן מותרין, ורבינא נמי אוקי מתני' בשל הפתק, אבל לעולם בשל בעה"ב כרבא שאם טמן בהם מותר לטלטלן, כך הלכה, ולא כת"ק דאמר צריך לקשר ולא כרשב"ג דבעי מחשבה, ואם כן האבנים שהאשה מסבבת בהן את הכירה כיון שטמנה בהן הוכנו ומותר לטלטלן בשבת דלא שנא גיזין מאבנים.
<h2>דף נב.</h2>
יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין. פי' הרצועה שקושר בטבעת השיר פעמי' שכורכה על צוארו וכשהוא רוצה פושטה מעל צוארו ומושכו בה. ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין. פי' דקסבר כרוכין לאו נטירותא הויא ומתני' לא תני אלא חד בשיר, והכי קתני וכל בעלי שיר יוצאין נמשכין בשיר. במתנית' תנא יוצאין כרוכין לימשך. פי' האי עדיף מכרוכין שזה לא היה צריך לפשוט הרצועה מצוארו מפני שהיא כרוכה בריוח אלא מכניס יד בין הרצועה לצואר ומושכו. חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת. פי' אע"ג דאמרן ארבע בהמות יוצאות באפסר דמשמע דהני ארבע צריכות אפסר אבל שאר לא, ופרה נמי אמרן דרצועה שבין קרניה הויא נטורתא יתירתא, עיגלי מפני שהן קטנים ועדיין לא משכו בעול הן צריכין לאפסר לשומרן.
<h2>דף נב:</h2>
היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. אי קשיא תיפוק לי' דהו"ל בית קבול, שהרי בית קיבול עושין בטבעת לקבל את החותם ואע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות, הא אמרי' בפ"ק דסוכה (י"ב.) סיככה בחצים נקבות פסולה, פשיטא, מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לאו שמי' קיבול קמ"ל, ותנן נמי בפ' י"ז דכלים משחזת שיש בה בית קיבול שמן טמאה ושאין בה טהורה, פנקס שיש בו בית קבול שעוה טמאה ושאין בו טהור אלמא בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול. נ"ל לתרץ דהיכא אמרי' בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול הנ"מ שלא מילאוהו על דעת למלאותו לעולם אלא למלאו לפרקים ולפרקו דומיא דחץ ופנקס שאין מניחים להיות שם לעולם, אבל החותם שמהדקין אותו על הטבעת לעמוד שם ואינו מפרקו לעולם, אותו קיבול לא חשוב קיבול, שהרי סתום הוא עומד תמיד, ולא נראה קיבולו.
<h2>דף נג:</h2>
כגון שהי' תחום שלה מובלע בתחום שלו. פי' ואפ"ה קורא לה והיא באה ולא שילך אצלה, שמא יבא להביאה בידו.
<h2>דף נד:</h2>
ולא בזוג משום דמיחזי כמאן דאזל לחינגא. אי קשיא ומה אנו צריכים לזה הטעם, תיפוק ליה דכל מידי דלא הוי לשמר הוי משוי, כדאמרן ברצועה שבין קרני' דפרה, תשובה כל הני דתנינן במתני' צורך בהמ' הן ואע"פ שאינן לשמר, ובאותן דליכא למיגזר דלמא נפל ואתי לאייתינהו שרי, ובההיא דאיכא למיגזר דילמא נפיל אסיר, וזוג נמי דרכה של בהמה לצאת בו בחול מפני שהיא מתנהגת לקשקוש הזוג ואין צריך בעליה להנהיגה ובשבת אע"פ שפקקן ואע"ג דמיהדק וליכא למיגזר דילמא נפיל אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אבל רצועה דקרני פרה אין דרך הפרות בכך, והילכך הויא משוי.
<h2>דף נז.</h2>
טבילה מאן דכר שמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן כו'. פי' דרך התלמוד הוא כך כשרוצה לבאר מבאר דרך קושיא ותירוץ, ובא הנה לבאר דהני דתני ולא תטבול טעם בא ליתן על מאי דאמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן דלדילמא שלפא ומחויא ליכא למיחש, שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות, ואין הטעם אלא דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה כו', [מפני שאמרו חכמי' בחול לא תטבול בהם עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא בהם דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאייתינהו ד"א בר"ה, פי' שאחר שתתירם בשעת טביל' שוב אינה רשאית לקלע בהם שערה בשבת, כדלקמן בפ' המצניע (צ"ד:) והילכך אתיא לאתויינהו] (פסקי המחבר), אבל מיהו אם לא היה בא ליתן טעם על הריש' אלא הויא מימר' בפ"ע לק"מ דאיידי דאיירי בהו בהלכות שבת איירי בהו נמי בה' טומאה, כדתנן גבי פתילת הבגד (לעיל כ"ח:) טמאה ואין מדליקין בה, ולקמן בפירקין נמי בירית טהור' ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהם, הקיטע יוצא בקב שלו, ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא, סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת, אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן, כל אלו אין צורך לשנות אלא איסור והיתר יציאתן, ואיידי דנקט תורת יציאתן נקט נמי תורת טומאתן.
ת"ר אלו חוצצין באדם כו' ר' יהודה אומר כו' אמר ר"ה וכולן בראשי הבנות שנינו למעוטי דצואר אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת עצמה איתיבי' אביי הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה בחבקין שבצווארה אמאי לא אמר רבינא הכא בקטלא עסקי' שהאשה חונקת את עצמה דניחא לה כדי שתראה בעלת בשר. פי' החוטין והרצועות ודאי אין מהדקתן בצווארה, אבל הקטלא שהיא ענק מהדקתה כדי שתתראה בעלת בשר והיא חונקת עצמה (פסקים).
אמר רבינא הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת את עצמה כו'. קשיא לי טובא ומה איריא חונקת עצמה דמשמע דמש"ה אסורה דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושלפא לה ואתיא לאיתוייה, תיפוק ליה דילמא שלפא ומחזיא, כדתנן במתני' ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים כו', וטעמא דמתני' דילמא שלפא ומחזיא, דבחוטי פשתן וצמר שהיא מקלעת שערותי' דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחזיא איצטריך למיתב טעמא משום טבילה, אבל בקטלא דטעמא דידה במתני' משום דילמא שלפא ומחזיא מה לי אם חונקת מה לי אם אינה חונקת, והנכון בעיני דל"ג בבריית' הבנות יוצאות, אלא הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצווריהן, ומש"ה איצטריך רבינא לאוקמי בקטלא ומשום דאשה חונקת את עצמה.
<h2>דף נז:</h2>
אין בה משום כלאים. פירש המורה שעשויה כמין לבד שקורין פילטרי ואינה טוויה, ואינו נ"ל, דתנן בפ' בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין, אלמא אע"ג דלא הוי טווי ואריג אסירי מדרבנן, והכא היכי שרי לכתחלה, ונ"ל לפרש דאע"ג דהיא טווי ואריג אין בה משום כלאים, שכיון שאין עשוי' לא לחמם ולא לתכשיט להתנאות בה אין בה משום כלאים, שאינה אלא למנוע השערות שלא יהו פורחות חוץ לשבכה, והו"ל כאלו קשרה שערה בחוטי כלאים שאין בכך כלום.
<h2>דף נט:</h2>
כלילא שרי. פי' ועטרות כלה לא נאסרו אלא בשבעת ימי חופתה אבל כל ימות השנה מותרות הן.
רב אשי מתני לה לקולא דארוקתא כ"ע ל"פ דשרי. קשיא לי, אטו מפני שהיא רצועה אם יש עליה זהב ומרגליות לא חשיבא לה למשלף ואחזויי, והא אמרן לעיל (נ"ז:) גבי טטפת וסנבוטין עניות עושות אותן של מיני צבעונין והן אסורות דשלפא ומחזיא וכ"ש דארוקתא מוזהבת.
<h2>דף סד:</h2>
בשלמא זקנה בשל ילדה כיון דשבח הוא לה אתיא לאחווי' אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה כדי נסבה. קשיא לי דבחוטי שער ליכא למיחש למישלף ואחוויי דגנאי הוא לה לגלות שערה, והנכון בעיני דאיפכא גרסי' בשלמא ילדה בשל זקנה מאיסי לה ואיכא למיחש דילמא בעת טבילה לא תשוי להו אראשה שמפני ששערה שרוי במים מואסת בשער הזקנה ואתיא לאייתינהו ד' אמות בר"ה, אלא זקנה בשל ילדה לא מאיסי לה, אלא כדי נסבה.
ולרב מ"ש הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה. פי' ולשמואל דאמר (לעיל נ"ח.) כבלא דעבדא תנן אין לשאול על הכבול, שטעמו מפורש הוא דמפני יראת רבו נאסר דילמא אתיא לאתויינהו ד"א, הילכך ברה"ר איכא למיגזר אבל בחצר ליכא למיגזר, אלא לרב דאמר כיפה של צמר וגם בפיאה נכרית שהיא תכשיט יש לשאול מ"ש הני מכל התכשיטין שאסרו חכמים אף בחצר, עיין בפ' מי שהפך (י"ב:) במהדורא בתרא בסוף הפרק.
<h2>דף סה:</h2>
והא אמרת רישא פורפת. פי' המורה והאי ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבע"י ולאשמעי' דיוצאה בו בשבת הא תנא לי' ריש' מדיות פרופות, וקשיא לי להא פרושא דאי משמעותא דפורפת לא משמע אלא בשבת היכא מתרץ אביי סיפא אתאן למטבע, ואכתי ליקשי והא אמרת רישא פורפת אפי' על המטבע דמשמע בשבת, מש"ה נראה לי לפרש דאפילו אם נפרש דהאי פורפת מבעוד יום הוא אתי שפיר דכי תנא מדיות פרופות אשמעי' דלא ייקרא הטלית משוי אם היא פרופה, והדר אשמעי' דהאי פריפה מצי למעבד באגוז ובאבן ובמטבע ולא אמרי' לא תפרוף בהני משום דלא מבטל להו והויא ההיא פריפה משוי, א"נ משום מוקצה, ולעולם מבעוד יום מיירי, והאי דמקשה והא אמרת רישא פורפת הכי מקשה ליה דפורפת סתם קתני ומשמע ואפילו בשבת, ומן הדין הוא דניהדר לי' אביי דרישא מבעוד יום קאמר וסיפא בשבת, אלא אי הוה אמר הכי הוה אסר למיפרף בשבת אפי' באגוז, ואיהו סבר דשרי למיפרף בשבת באגוז, כדתני' בתוספתא (סוף פ"ה), וכדכתבית במהדורא תנינא, להכי אמר סיפא אתאן למטבע, והוי פירוש מתני' פורפת על האגוז ועל האבן ועל המטבע מבע"י, ובלבד שלא תפרוף בשבת במטבע, ודוקא במטבע לא תפרוף בשבת אבל באגוז תפרוף.
<h2>דף סו.</h2>
ואמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר. כתב בספר הישר קשיא לי דהתם ביומא בפ' בתרא (ע"ח:) הכי אסיקנא שמעתתא אלא אמר רבה בין לר"מ בין לר' יוסי מנעל הוא והיינו טעמא דר' יוסי דילמא מיפסק ואתי לאיתוייה, והתם אמרי ושוין ר"מ ור"י שאסור לצאת בו ביוה"כ, והכא אמרי' בגמרא מאן תנא דסנדל של עץ מנעל הוא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר, אלמא לר' יוסי לא חשיב לי' מנעל, ונראה לי דאע"ג שהיו שניהן שוין שאין יוצאין בו ביוה"כ, מ"מ גבי שבת הוה אסר ר' יוסי דילמא מיפסק ואתיא לאתוייה, א"כ לא הי' עושה אותו מנעל ברור, וכיון שאינו מנעל ברור כשאר כל הסנדלים אינו דין שתחלוץ בו, דבחליצה כתיב נעלו המיוחד לו, א"כ הני דתני חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה לא אתיא אלא כר' מאיר שעושה אותו סנדל ברור לכל דבר, עיין בפ' מצות חליצה במהדורא תליתאה.
<h2>דף סח.</h2>
אלא היינו טעמא גדול עונשה של שבת כו'. כל זו השיטה אמורה בירושלמי.
<h2>דף סח:</h2>
אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. פירוש כך היא הסברא, שכיון שכששכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת א"כ בשלא שכח עיקר שבת אע"פ ששכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, שכל מה שאתה מוסיף ידיעה אתה מוסיף חילוק לחטאות.
<h2>דף סט.</h2>
דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע. פי' ה"ה נמי דמצי למימר בלאו דמחמר ואליבא דרבנן. ומאי דקשיא לי במה"ק אמאי לא אוקמה כגון דידע לאו וכרת דכולהי מלאכות אלא שגג בשיעוריהן, אי נמי ידע כל המלאכות ושגג בתולדותיהן, ועשה מ' תולדות מעין מ' אבות, נראה לי לתרץ דלריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת שבה, ואם שכח הכרת וידע בלאו קרי לי' קרוב למזיד ואינו מתחייב חטאת, ה"ה אם יודע איסור המלאכות וסבור ששיעור האוכלין הן כשתי גרוגרות ושגג ועשה כגרוגרת, אי נמי ידע האבות ושגג בתולדותיהן גם זה קרוב למזיד, דכיון דידע איסור כל המלאכות איבעי לי' למידק בשיעוריהן דילמא יגע באיסור תורה וכן נמי אם ידע האבות איבעי לי' למידק בתולדות, וכיון דלא דק קרוב למזיד הוי, דהשתא היכא דשכח הכרת לבד, שהוא זכור בלאו, קרי לי' קרוב למזיד ופטור, כ"ש היכא שיודע את הלאו והכרת ולא שגג אלא או בשיעוריהן או בתולדותיהן דהוי קרוב למזיד ופטור להכי אוקי לה דשכח כל המלאכות ולא ידע לה אלא בתחומין.
כמאן כמונבז. יש לתמוה [הא] הברייתא מבארת בפירוש שהוא מונבז, ומה לו לתלמודא להביאה כלל ולימא כמאן כמונבז, ויש לומר בא התלמוד להביא ברייתא שמוכיח משם בפירוש דמחייב מונבז בשגגת קרבן לבדו, שלא תאמר מה שאמר לר"ע וכ"ש שהוספת לדבריו דר' עקיבא קאמר לי', שהיה רוצה לסתור הבנין אב שלו, ואיהו לא סבירא לי', לפיכך הביא זו הברייתא להוכיח בפירוש דהכי סבירא ליה.
<h2>דף ע.</h2>
אמר רב ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן מידיעת מלאכות הוא פורש. פירוש רב ספרא סבר למיתב טעמא משום דבכל מקום ידיעות מחלקות לחטאות, והכא נמי ידיעות מחלקות, דכי שגג בשבת והזיד במלאכות כי מודעי ליה דשבת היום פורש וידע שחטא, ואין כאן אלא ידיעה אחת, וכי הזיד בשבת ושגג במלאכות צריכין להודיע לו שזו מלאכה אסורה וזו מלאכה אסורה, ויש כאן הרבה ידיעות. ואקשי לי' רב נחמן כלום פריש משבת אלא משו' מלאכות. פי' כשהודיעוהו ששבת היום באותה שעה נודע לו שהמלאכות שסבר לעשותן בהיתר באיסור עשאן, וא"כ נמצא שידיעה זו מתחלקת לכל המלאכות ויש כאן ידיעות הרבה. וכלום פריש ממלאכות אלא משום שבת. פי' גם כשהודיעוהו שהמלאכות אסורות נודע לו שחילל את השבת, שעד עכשיו הי' סבור שלא חילל את השבת, שהי' סבור שאלה המלאכות מותרות, ועכשיו שנודע לו שהן אסורות ידע שחילל את השבת, א"כ בין ברישא בין בסיפא כשנודע לו שחטא, ביחד נודע לו על השבת ועל המלאכה, והילכך אין לתלות טעם בתר הידיע' שהיא סוף המעשה אלא בתר השגגה שהיא תחלת המעשה, וכששגג בשבת לא שגג במלאכות וכששגג במלאכות לא שגג בשבת ובתר שגגות אזלינן.
ירושלמי מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות מה בין שוגג בשבת ומזיד במלאכות אמר ר' יוסי למה מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת שאם אומר את לו מלאכה היא זו פורש ממנה ועושה מלאכה אחרת, ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת שאם אומר את לו שבת היא זו מיד הוא פורש, שגג בזה ובזה, רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת, אמר לי' ר' זעירא ולא כ"ש הוא, אילו מזיד בשבת ושגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת, מפני שניתוסף לו שגגת שבת איבד שגגת מלאכות.
<h2>דף עא.</h2>
אמר רבה הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין שלישי אינו מתכפר כו'. עלה בלבי לקיים דברי המורה ולומר דרבה ואביי אית להו דר"י וריש לקיש ולפרש דמאי דאמר הביא קרבן על הראשון כגון שנודע לו על השני קודם הפרשתו וכן נמי על השלישי, ומש"ה אמר אביי דשלישי נמי מתכפר, אבל אם נודע לו לאחר הפרשה הי' צריך השני קרבן אחר, אבל אי אפשר לפרש כן שאילו נודע לו על השני קודם הפרשתו או קודם כפרתו הי' מקריבו על שניהם ולמה אומר הביא קרבן על הראשון, וגם השלישי היה מתכפר כיון שהביא קרבן על השני, והשלישי נעשה עם השני בהעלם אחד ולא הי' צריך גרירה, א"ו בעל כרחין אין לפרש אלא כגון שנתכפר על הראשון ואח"כ נודע לו על השני ועל השלישי, ואפ"ה הי' אומר רבה דשני מתכפר וא"צ קרבן אחר ואע"פ שנודע לו לאחר כפרה, ושלישי אינו מתכפר דלית לי' גרירה, ואביי אמר דאפילו שלישי נתכפר דאית לי' גרירה, ותרווייהו לית להו דר' יוחנן ור"ל כדפרישית במהדורא תנינא.
<h2>דף עב:</h2>
הניחא לאביי דאמר חייב. פי' אע"ג דאמרי' הניחא לאביי לא מצי לאוקמי הכי, משום דלא מתוקם הכי שפיר משא"כ בשבת, והשתא לא מהדרי' אלא לאוקמי שוגג בלא מתכוון דשאר מצות, ואי הוה קיימא לן הוה אמרי' ומאי [מה] שאין כן בשבת, אלא משום דאכתי לא מתוקם שפיר דשאר מצות לא בעינן [ומאי] משא"כ בשבת, ומש"ה מוקמה אביי לקמן קסבר רוק הוא ובלעו.
אלא באומר מותר. מאי דקשיא לי במה"ק דא"כ היינו השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותבי' ממתני' ואותבי' מהעלם זה וזה בידו דבעא מניה רבא מרב נחמן, נ"ל לתרץ דהאי אומר [מותר] לאו באומר מותר לעבוד ע"ז שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת, אלא יודע שיש ע"ז בתורה אבל אינו יודע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב, וכיון דשכח שמיכאל הוא ע"ז שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו, כיון שסובר שאינו ע"ז, וזה יקרא העלם זה וזה בידו, ולא דמי לשוכח שהיום שבת, דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו, דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות, בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא ייקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת, אבל זה אע"פ שיודע שהעבודות הן אסורות בכל ע"ז שבעולם מ"מ למיכאל הוא סובר שהן מותרות לעולם, והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו.
<h2>דף עג.</h2>
שתחב לו חבירו לתוך פיו כסבור רוק היא ובולעו. פירש המורה שהי' חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה, דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה, דכתיב עד בלעי רוקי, ועלתה בידו אכילה, וקשיא לי אטו בבליעת חלב לא מיחייב ואכתי נתכוין לבליעה דהיתרא ועלתה בידו בליעה דאיסורא הוא והיינו שנתכוין לחתיכה דהתירא ועלתה בידו חתיכה דאיסורא דמחייב אביי, ונ"ל לפרש כך כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו והוא לא הרגיש ששם בפיו שום דבר והי' סובר מה שיש בפיו רוקו הוא, והי' רוק קרוש כמו כיחו וניעו ובלעו, וכיון שלא סבר שיש בפיו שום דבר אחר כ"א רוקו, זה ודאי הי' מתעסק, ודמי למתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוין לשום חתיכה.
בשלמא לאביי דאמר חייב כה"ג משכחת לה דידע לאיסור דמלאכות וקא טעי בשיעורא פי' זהו מתעסק שהי' סבור לעשות פחות מכשיעור ועלה בידו שיעור שלם, ואביי קרי לי' לההיא מתעסק שוגג, ובכה"ג תמצא זדון שבת ושגגות מלאכות, אלא לרבא דאמר כל מתעסק פטור, ולא מקרי שוגג, היאך יימצא זדון שבת ושגגת מלאכות אליבא דר"ל, ולמימר דשגג השיעורין בלא מתעסק שסבר כגרוגרת מותר ואינו אסור אלא כשתי גרוגרות ועשה כולן כגרוגרות, זה אי אפשר, כדפרישית לעיל (ס"ט.) דלר"ל כיון שיודע איסור שתי גרוגרות קרוב למזיד הוא ואיבעי' לי' לאזדהורי שמא יתחייב גם על הגרוגרות.
העושה שני בתי נירין. פי' המורה שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר, ואינו נ"ל שהכנסת החוטין בתוך הבית ניר הוא בכלל מסיך, וגם לשון עשה שני בתי נירין אינו משמע כן, שהי' לו לומר והמכניס שני חוטים בתוך בית ניר, אלא העושה היא פירושו שמתקן הבית ניר במקום שהוא עתיד להכניס חוטי השתי, ובין כל חוט וחוט של קישרי בתי נירין ייקרא בית, ואם תיקן שני בתי נירים היא חייב אע"פ שאינו נוגע בשתי כלל, והיא מלאכה בפני עצמה.
והפוצע שני חוטין. פי' כגון שהיו חוטי השתי במקומות (משולשין) משולשלין ופוצען ומקצרן כדי שיעמדו מתוחים.
<h2>דף עג:</h2>
הזומר וצריך לעצים כו'. עיין לקמן בפ' כתבי הקודש (קכ"א:) שכתבתי דלא אתא אלא כר' שמעון.
והמעמר. פי' המקבץ השבלים מאחרי הקוצר ועושה אותן עומר, ושיעור המעמר הוא כגרוגרת דומיא דקצר וטחן, שכל מלאכת האוכלין כגרוגרת, ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בחצרו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר, תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחלת ליקוטו, אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר.
<h2>דף עד.</h2>
אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. פי' והילכך לא חשיבא מלאכה בפ"ע להתחייב עליה שתים אחת משום דש ואחת משום כותש, אלא הרי הוא בכלל דש, כיון שדומה לה, דדוקא מלאכות הנוהגות לכל אע"פ שדומות זו לזו כיון דהוי במקדש חשיבי להתחייב על כל אחת ואחת, אבל כותש דלא נהגי בכל אדם לא חשיבא להתחייב עליה בפני עצמה.
<h2>דף עד:</h2>
האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות. פירש המורה ומשום בונה ליכא לחיובי' לא בחבית ולא בתנור ולא בכורת דאין בנין בכלים, ואינו נ"ל שכבר הוכחתי בפ' בכל מערבין (ל"ה.) במהדורא תנינא דאימת אמרי' אין בנין בכלים הנ"מ בדבר שא"צ מעשה אומן, אבל בדבר שצריך מעשה אומן יש בנין בכלים, והכא נמי בחביתא ובתנורא האחד הוא משום בונה, ואל תמנה בורר ומרקד כ"א מרקד בלבד, וכשמרקד בורר כל הפסולת וכל הצרורות שבו, ובכורת ודאי אין לומר משום בונה, שאריגתו היא בנינו, וכיון דמחשב אורג לא מצינן למיחשב בונה.
אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. פי' וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא ואם עשה קשר של קיימא חייב שתים משום תופר ומשום קושר.
<h2>דף עה:</h2>
אימא אף משום צובע. פי' ולאו אשוחט דמתני' קאי, דודאי שוחט דמתני' לא תניא אלא משום נטילת נשמה, דהא תנא לי' צובע בהדיא, אלא אשוחט דעלמא קאי ומחייב לי' תרתי משום נטילת נשמה ומשום צובע, ואי אמרת אמאי לא אמרי' אין צביעה באוכלין, כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי, והילכך מלאכות הנוהגות בהן אינן נוהגות בשאר מטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה, ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין, וה"נ אמרינן במעבד שיש עיבוד באוכלין.
אמר ר' יוסי בר' חנינא הא דלא כר' שמעון. נ"ל לקיים גירסת הספרים דארישא קאי דלא כר"ש וה"פ דהאי דתני ומצניעין כמותו הוציאו בשבת חייב עליו חטאת בע"כ לאו ברביעית כר"ש קאמר דאי ברביעית קאמר מה צורך לכלל זה כי היכי דתני (לעיל ע"ו:) כל האוכלין ברביעית ליתני נמי וכל המשקין ברביעית, ומה צורך לכלל זה, א"ו הכלל הזה לא נקט לי' אלא לרבותא ולמימרא דאע"ג דאין בו רביעית כיון דמצניעין כמוהו חייב עליו ודלא כר"ש דאמר שסתם כל אדם בעי רביעית, וסיפא אתיא אפילו דלא כר' שמעון בן אלעזר, ודלא כר' שמעון נמי, דאלו ר"ש סבר מצניע בעי שיעור וסיפא קתני דלא בעי שיעור.
<h2>דף עו.</h2>
ואמר ר' שמעון מה טעם הואיל וראויין לטמא מושב. פי' כדתנן בפ' כ"ז דכלים המקצע מכולן טפח על טפח טמא, ומאי דתנן הבגד ג' על ג' למדרס ושק ד' על ד' ועור ה' על ה' ומפץ ו' על ו', זהו למשכב, דלא חזי למשכב בפחות מיכן, אבל למושב בטפח על טפח סגיא, ואע"פ שטומאתן שוה אין שיעורן שוה, עיין מה שכתבתי בפ' כ"ז דכלים.
<h2>דף עו:</h2>
שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. פי' ה"ה נמי שאם הוציא כגרוגרת מאותו הלחם שחייב ואע"פ שהסובין והמורסן מעורבין שם דכיון דעבדינהו לחם עם הקמח אשבחינהו, אבל בגרוגרת קמח אם יש שם סובין או מורסן אפילו לעני לא חשיב עד שיהא קמח נקי.
<h2>דף עז.</h2>
תנא יבש בכזית דברי ר' נתן. פירש המורה דמעיקרא היה בי' רביעית ובקרוש ורביעית שלימה בעינן דלאו בר מזיגה הוא אבל בירושלמי גרסי' רבנן דקסרין ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן אתי' דר' נתן כר' שמעון כמו דר"ש אמר ברביעית [כן ר' נתן אומר ברביעית] לכשיקרש יהא בו כזית ולפי הירושלמי משמע שאין חילוק בין קרוש לשאינו קרוש.
דם נבלות ב"ש מטהרין. כתב המורה ב"ש מטהרין דאינו בשר לטמא בנבלה בכזית ולא תורת משקה לטומאה קלה, ולי נראה דהאי דב"ש מטהרין מטומאת נבלה לחודא קאמרי שלא יטמא אדם אבל טומאה יש בו, ואינו נ"ל דכיון דב"ש מטהרין מטומאת נבלות גם טומאת משקה אין בו, דאין דם נבלות חשוב משקה כדמוכח בפ' בתרא דמכשירין, וכדכתבית בפ' שני דחולין במה"ק, והאי דקאמר ר' יהודה דב"ה מטמאין דם נבלות חלוקין עליו חביריו, דתנן בפ' בתרא דעדיות העיד ר' שמעון בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור. וליכא למימר דפליג ר' יהושע על ב"ה, אלא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, ומייתינן לפלוגתייהו במנחות בפ' המנחות (ק"ג:).
<h2>דף עח.</h2>
ר' שמעון אומר בד"א במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית פי' כדתני במתניתין ר"ש אומר כולן ברביעית. ירושלמי משיבין חכמים לר"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית, והוא מתיב לון כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לגרוגרת אוף אנא אית לי כל המשקין מצטרפין ברביעית.
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין המוציא קשר של מוכסין חייב. יש לתמוה השתא נייר חלק בשיעור לכתוב קשר של מוכסין חשיב', קשר עצמו לא כ"ש, יש לומר דהמוציא קשר של מוכסין אע"פ שהראהו למוכס חייב, ואתיא סתם מתני' כר' יהודא דלקמן (ע"ב), וריב"ם זצוק"ל פירש המוציא קשר מוכסין מכל דבר שנעשה בין מעור בין מקלף אע"פ שקלף צריך שיעור גדול מזה כדלקמן כיון שנעשה עליו קשר חשיב הוא, ויפה פירש.
<h2>דף עט.</h2>
לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דוגמא לאירא. פי' אבל עור שאינו מעובד חזי לכסות בו קמיע כמעובד, ומפני זה שיעורן שוה.
<h2>דף פ.</h2>
כגון שהעבירה תוך שלשה. פי' והאי עליה לאו דוקא.
<h2>דף פא.</h2>
קבען בפותחת טמאין. אין לפרש שעד שלא יקבע הפותחת לשידה ולתיבה אינה מקבלת טומאה, דהא לא חזיא מידי כ"א כשיקבענה וסוגרין בה את השידה, ומש"ה כי קבעוה בדלת טהורה דהא לעולם לא ירדה עלי' טומאה דא"כ היכי תנן (כלים פי"ג) שאם היה החפין של מתכת טמאה ושל עץ טהורה, ה"ד אי שידה ומגדל אינן באין במדה אע"פ שהחפין של עץ טמאה דכל המחובר לטמא טמא, ואי באין במדה אע"פ שהחפין של מתכת טהורה דכל המחובר לטהור טהור, אלא בע"כ תלושה מקבלת טומאה מכי קבע בה החפין, ואפ"ה של גל טהורה, מפני שעל דעת כן נעשית מתחלתה, כדפרישית בתשובות.
אמר רב ששת אם יש עלי' עד מותרת. פי' אם יש אבן שיש עליה עד מותרת לקנח בה שכבר מוכנת היא ואין עלי' תורת מוקצה, ואע"פ שהן יותר ממלא היד הן מותרות, ואע"פ שירדו עלי' גשמים אם רשומה ניכר מותרת היא שכבר הוכנה.
<h2>דף פב:</h2>
מה נדה מטמאה באבן מסמא אף ע"ז מטמא באבן מסמא פירש המורה אבן ששמוה ע"ג יתידות וכלים תחתיה, ואינו נ"ל, אלא דוקא משכב ומושב אבל שאר כלים טהורים, שאפילו אם ישב עלי' טהורים אם לא נגע בשרו בהם, כ"ש באבן מסמא דהכי תנן בפ' בתרא דזבין המשכב והמושב מלמטה מטמאין שנים ופוסלין אחד האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין, פי' מדף כלים דלא חזי למשכב ומושב, וע"ז דילפי' מנדה שהיא מטמא באבן מסמא היא מטמאה כל דבר, שאין לומר בע"ז משכב ומושב, שאין עושין מדרס אלא בעלי חיים, אלא האי כי דיני' והאי כי דיני', ונמצאת ע"ז בזה חמורה מנדה.
ורבנן סברי כשרץ. מה שהקשיתי במהדורא קמא ליקשה לנבלה כיון דמטמא במשא, יש לתרץ דרבנן נמי סברי דמשמשיה כשרץ כר"ע, ולהכי איתקש לשרץ, ולאו למעוטי ע"ז ממשא. ור' אלעזר אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ דלא מטמאה. פי' שאין הנדה מטמאה באבן מסמא אלא משכב ומושב ולא שאר כלים וע"ז לאו בת משכב ומושב היא, שאין מדרס אלא בבע"ח, ואם תטמא שאר כלים באבן מסמא לעשותן ראשון כמו שהיא עושה במגעה, נמצא שהיא חמורה יותר מן הנדה, הילכך אין לה אבן מסמא. אף ע"ז אינה לאיברים. מה דקשיא לי במהדורא תנינא מאבניו ועציו ועפרו דבית, נ"ל לתרץ דלא דמי לאיברין, דכותל אדעתא דהכי בנו לי' דלכי מתרועע סתרי לי' והדר בנו לי' אבל ע"ז אע"פ שהיא עשוי' פרקים פרקים, כשמחברין אותה ע"ד להתקיים עד לעולם מחברין אותה, ולא שיפרקו אותה ויחברו אותה הילכך אם נתפרקה אינה מטמאה.
<h2>דף פג.</h2>
בשלמא לר' אלעזר כו'. אי קשיא היכי אית למימר לר"א ניחא, והא ר"א אמר לעיל ור"ע למאי הילכתא איתקש לשרץ למשמשי' דלא מטמו במשא, והכא אמר ר"ע הן והיסיטן, תשובה אמר לך האי דקאמר ר"ע הן והיסיטן לאו אמשמשי ע"ז קאי אלא אנכרי ונכרית וע"ז.
<h2>דף פג:</h2>
היכא דאין הדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמיתברא דמיא. פי' בע"ז שנשברה מאלי' פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"י אמר אסורה בהנאה ור"ל אמר מותרת, ואפילו אם תמצי לומר הלכה כר' יוחנן דאסורה, ה"מ בהנאה אבל טומאת ע"ז אין לה, דשאני טומאה מאיסורא, כדאמרי' לקמן בע"ז פחותה מכזית שהיא אסורה בהנאה ואין בה טומאה, ובע"ז של פרקים שנתפרקה שיש תקנה להחזירה, דלא דמיא לע"ז שנשתברה שאין תקנה לחבר השברים, מיבעיא לן אם היא חשובה כשלמה ויש לה טומאה או כשבורה ואין לה טומאה. איכא בינייהו ספינה של חרש כו'. בין ר"ע ובין ר' חנניא לית להו מאי דתניא בסיפרא (פרשת שמיני) ומאי דתנן בפ"ב דכלים דספינה אין לה תוך, אלא אינהו סברי דיש לה תוך, ולא אמרי' מחיצות להבריח מים הן עשויות, ומש"ה חנניא מטמא לה, ור"ע עד כאן לא מטהר אלא משום דכתב דרך אני' בלב ים, הלא"ה הות טמאה.
<h2>דף פד.</h2>
אמר רבא ולחנניא טלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. פי' כי היכי דמטמא ספינת הירדן מפני שמיטלטלת מליאה ואותה הטלטול הוא ע"י אנשים הרבה שמורידין אותה לירדן. ואע"ג דאינה מטלטלת באדם א' הוי טלטול (הם) ה"נ ע"י שוורים שמי' טלטול כדתנן עגלה של אבנים כו'.
ת"ר מדרס כלי חרס טהור ור' יוסי אומר אף הספינה מאי קאמר. פי' המורה מה ענין ספינה אצל מדרס, ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא, ואינו נ"ל דאמאי לא חזיא למדרס אע"פ שהיא עשוי' להכניס בה פרגמטיא, הספנים אינן יושבין וישנין בתוכה, והרי היא עשויה לישיבה ושכיבה ולמה לא חזיא למדרס, ונ"ל דה"פ, מאי קאמר שמתמיה על מה שאמר אף הספינה, דמשמע שגם הספינה מדרסה טהור, דבהכי קא עסיק, דקאמר מדרס כלי חרס טהור, וכשענה ר' יוסי ואמר אף הספינה הכי משמע דגם הספינה מדרסה טהור, ומש"ה מתמי' מה קאמר, שמה בא להוסיף ר' יוסי על ת"ק, גם ת"ק כך אמר מדרס כלי [חרס] טהור כל כלי חרס קאמר וגם הספינה בכלל היא, ומה בא ר' יוסי להוסיף על ת"ק.
אמר רב זביד ה"ק מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טמאה כחנניא ר' יוסי אומר אף הספינה טהורה כמאן כרבנן פי' הוסיף רב זביד בברייתא לת"ק ספינה של חרס שיענה ר' יוסי עליה. מתקיף לה רב פפא מאי אף. פי' הכי הו"ל למיתני ר' יוסי אומר טהורה, האי אף היכי קאי, א"ת אכלי חרס דרישא קאי, דאמר מדרס כלי חרס טהור וקאמר ר' יוסי אף ספינה של חרס היא טהורה, לא יתכן, שכלי חרס מגעו טמא וספינה של חרס גם מגעה טהור, והיכי תני אף הספינה כיוצא בו דמשמע שדינם שוה, ותו מן המדרס גם ת"ק טיהר את הספינה של חרש שסתם מדרס כלי חרס טהור כל כלי חרס משמע, ואפילו ספינה, ובמגע הן חלוקין שמגע כלי חרס טמא וספינה גם מגעה טהור כרבנן.
אלא אמר רב פפא ה"ק מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא ושל עץ בין מגעו בין מדרסו טמא וספינת הירדן טהורה כתנא דידן. פי' ואע"פ שהיא של עץ ובא לחלק ת"ק בכלי עץ שכל כלי עץ טמא בין במגע בין במדרס וספינה של עץ היא טהורה כתנא [דידן]. ר' יוסי אומר אף הספינה של עץ של ירדן טמאה, כדין כל כלי עץ, כחנניא. ועולה זה אף אכלי עץ שחילק תנא [קמא] בין ספינת הירדן של עץ משאר כלי, ואתא ר' יוסי למימר שגם הספינה של עץ היא טמאה ככל כלי עץ, (והאי) [וקא'] ר"פ ספינה של עץ, דספינה לא מיתני לי' שפיר, דהיכי לימא, וספינה של חרס טהורה כתנא דידן ר' יוסי אומר אף ספינה של חרס טמאה כחנניא, בע"כ האי טמאה אינה טמאה אלא במגע ולא במדרס שאין מדרס לכלי חרס מפני שאין לו טהרה במקוה כדבעינן למימר לקמן, וספינה של חרס נמי אין לה טהרה, וכיון דהאי טמאה לא הוי אלא במגע האי אף דקתני אי אכלי עץ דקאמר ת"ק שהוא טמא, אינו דומה לו, שהוא טמא בין מגעו בין מדרסו וספינה של חרס אינה טמאה כ"א במגע, הילכך לא הו"ל למיתני אף, אלא ר' יוסי אומר טמאה, מש"ה נקט ספינת הירדן של עץ שיבא האף יפה ויעלה על כלי עץ שהוסיף רב פפא בברייתא, ואי קשיא מאי צורך לזו התוספת שהוסיף ר"פ כלי עץ בברייתא, אל יוסיף בה שום תוספת ויעמידנה בספינה של חרס, כמו שאמר רב זביד לבד שיהפך הדברים לת"ק (טמאה) טהורה ולר' יוסי (טהורה) טמאה, ונתרץ כך, מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה כתנא דידן ואף מגעה טהור, ר' יוסי אומר אף ספינה של חרס טמאה במגע כחנניא, ות"ק היה מחלק בין ספינה של חרס לשאר כלי חרס ואתא ר' יוסי למימר שגם ספינה של חרס דינה ככל כלי חרס להיות מגעה טמא, הא לאו מילתא היא דאכתי לא הו"ל למיתני אף אלא ר' יוסי אומר טמאה, דהאי אף היכא קאי, אי אמגע כלי חרס שכמו שזה טמא גם מגע ספינה של חרס טמא, אטו מגעו טמא מיתני בברייתא, דיוקא הוא דדייקינן מדקתני מדרס כלי חרס טהור אבל מגעו טמא, דלא איצטריך למיתני' דמגעו טמא, דזיל קרי בי רב הוא, הילכך אין בברייתא אלא מדרס כלי חרס טהור ואי תני רבי יוסי אף בעל כרחין לטהר יבא ולא לטמא, ומש"ה רב זביד היה מתרץ דת"ק היה מטמא ור' יוסי מטהר שיעלה האי אף לטהר כדקתני בברייתא מדרס כלי חרס טהור, ולא עלה לו תירוצו יפה מפני שהספינה של חרס טהורה מכל וכל וכלי חרס אינו טהור אלא מן המדרס לבד, מש"ה איצטריך רב פפא להוסיף בברייתא כלי עץ שיעלה האי אף אכלי עץ והעמיד חלוקתם בספינה של עץ ות"ק היה מטהר ור' יוסי מטמא, ולא סגי לתרצה בענין אחר.
<h2>דף פד:</h2>
ומה פכין קטנים שטהורים בזב כו'. אין לומר שהן טהורין מכל וכל, שהרי במשא הזב הן טמאין, דאפילו מוקף צמיד פתיל טמא במשא הזב כדכתבית במהדורא תנינא, וגם במגע מטמא אותו אם יכניס שערו בתוכו, כדכתבית התם, ואינן טהורין אלא ממדרס הזב, וכך עושה ק"ו ומה כלי חרס שהוא טהור במדרסו של זב טמא במת, מפץ שהוא טמא במדרסו של זב אינו דין שיהא טמא במת, והאי דנקט פכים קטנים ולא נקט כלי חרס סתם, משום רבותא דמת דאפילו פכים קטנים טמאים במת, וה"ה הכא נקט מפץ מכל פשוטי כלי עץ דחזו למדרס שאפילו המפץ שהוא גרוע מכולם הוא טמא במת.
מי לא עסקי' דייחדי' לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. פירש המורה ואמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טמא אינו חוצץ מפני הטומאה אלא ש"מ דאין מדרס לכלי חרס הילכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה ובהיסט נמי לא מטמא לי' כדפרישית דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו, ואינו נ"ל, שהרי כמה ראיות כתבתי במהדורא תנינא שכלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא במשא הזב, אבל מיהו אע"פ שמטמא במשא הזב לק"מ, שכמו שהכלי חרס מיטמא במשא הזב גם כל מה שבתוכו נטמא במשא הזב, שכיון שמגביה הכלי חרס, כל מה שבתוכו הגביה ומטמא אותו, כדאמרן לעיל (פ"ג.), וכדתנן בפ' בתרא דזבין כל הנישא על גבי הזב טמא, וכיון דניטמא מה שבתוכו בזב היאך יכול הכלי חרס להצילו מטומאת מת, שהוא טמא ועומד במשא הזב, הילכך ליכא לאקשויי מידי אם מטמא הכלי חרס במשא הזב, אבל ודאי במדרס הזב איכא לאקשויי, שאם כלי חרס נטמא במדרס הזב מפני שהוא מיוחד לישיבתו, האוכלים והמשקין והכלים שבתוכו לא נטמאו, שאין הזב מטמא תחתיו אלא משכב ומושב, אבל לא שאר כלים ואוכלים ומשקים, כדתנן בפ' בתרא דזבין המשכב והמושב מלמטה מטמאין שנים ופוסלין אחד האוכלים והמשקין והמדף מלמטה טהורין, פי' מדף כלים דלא חזי למדרס, וכיון דלא נטמאו במדרסו של זב יציל עליהם הכלי חרס מטומאת המת, והילכך אי אמרת שכלי חרס נטמא במדרס הזב לא יוכל להציל על מה שבתוכו, דכלי טמא אינו חוצץ ורחמנא אמר שבכל טצדקי יציל על מה שבתוכו, ש"מ דלא נטמא במדרס הזב. עיין מה שכתבתי בפ"ק דנדה במהדורא תנינא.
<h2>דף פה.</h2>
וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי פי' למדנו מן הכתוב שחמשה זרעים רשאי אדם לזרוע בגנה אחת ואע"פ שאין מחיצה ביניהם שאם היה מחיצה ביניהם לא היתה נקראת גנה אחת וכיון שאין מחיצה בנתיים לא התיר הכתוב אלא ע"י הרחקה שירחיק זרע מזרע שיעור יניקתו וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי א"כ גנה דכתב קרא אמה על אמה קורא גנה ואילולי קי"ל לרבנן לא הייתי יודע כמה הוא שיעור הגנה שמותר לזרוע שם הזרעים, אבל השתא דקים להו לרבנן ילפי' דסתם גנה קטנה הויא ששה על ששה ומותר לזרוע שם ה' זרעים.
<h2>דף פו:</h2>
בתרי [בשבת] אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בתלתא עבד להו מצות הגבלה. פי' ומאי דאמרן (לעיל ע"א) בהשכמה עלה ובהשכמה ירד, צריך לפרש בו ביום שהיה עולה בהשכמה ושומע ציווי של שם יורד מיד בהשכמה ואומר לישראל.
<h2>דף פז.</h2>
פירש מן האשה. פי' נתן בלבו לפרוש שעדיין לא הי' שהות לפרוש כיון שדרש לעצמו ק"ו מפרישת ישראל. ששי למאי רבה אמר ששי לחנייתן. ק"ל מה בא לומר לנו ששי לחנייתן, בשלמא שלישי דהגבלה איצטריך לאשמעי' דבתלתא עבוד הגבלה ומקרא מסורס הוא, אלא ששי לחנייתן מה ילפי' מינה, ויש לומר כיון דר' יוסי קאמר לה אתא לאפוקי מרבנן דאמרי בששי לחנייתן ניתנה תורה והוה שבת, ואתא למימר דששי לחנייתן כמו שהוא ששי בחודש כך הוא ששי בשבת.
<h2>דף פז:</h2>
אייר דהאי שתא עבורי עברוה הא דלא תריץ הכא הא מני ר' יוסי היא, משום דלקמן מוכח מקראי דהכי הוה, מן המן, הילכך צריך למימר עבורי עברוה. אלא ארבעה ימים בלבד. י"ל דס"ל לאחרים שאין חדשה של לבנה אלא כ"ט ימים ומחצה ולית להו תשצ"ג חלקים, הילכך א"צ לעשות כל חדשי השנה אלא אחד מלא ואחד חסר, ולא היא דבפ' שני דערכין (ט':) מתקיף רבינא על מילתי' דאחרים והא איכא יומא דשעי ויומא דתלתין שנין, פי' י"ב פעמים תשצ"ג עבדי ח' שעות ותתע"ו חלקים, וח' שעות הוו יומא לתלת שנין ותתע"ו חלקין הוו לתלתין שנין יומא ושליש שעה, ומתרץ כיון דליתי' בכל שנה לא קא חשיב, פי' בכל השנים הי' עושה ד' ימים שהיה עושה חדשי השנה כסדרן, ובשלש שנים הי' עושה ה' ימים וכן לשלשים שנה.
<h2>דף פח.</h2>
לרבנן שמנה חסרין עבוד. אע"ג דאמרן לעיל (פ"ז:) לרבנן דעברוה לאייר וסגי לן בשבעה חסירין כר' יוסי משום דאמרן לר' יוסי דז' חסירין עבוד אמר דלרבנן נמי מצינן למימר דשמנה חסירין עבוד, ואין אנו צריכין כאן לתירוץ דעבורי עברוה. כמאן כרבנן. קשיא לי אטו ר' יוסי פליג אקרא דכתיב (שמות י"ט) ביום השלישי, אלא מפרש לי' שלישי לימים שלימים שיהא לילו עמו, ויש לומר דפירש דבריו ממש שבאים כרבנן.
<h2>דף פט:</h2>
ורמינהו תבלין שנים ושלשה שמות כו'. מה שפירש המורה פלפל לבן שחור וארוך אינו נ"ל, דא"כ מאי איצטריך חזקי' לאוקומה במיני מתיקה (מה יעשה לרבנן אם הן שלשה מינין) והא תנן במעילה בפ' קדשי מזבח (ט"ו:) חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסלת והיין והשמן, אלמא אע"פ שהן מינין הרבה כיון שהם שם איסור אחד מצטרפין, א"ו אין לפרש אלא כמו שפירשתי בע"ז בפ' השוכר במהדורא תליתאה דהני שמות הן שמות חלוקין של איסורין, כגון שהיו תבלין של ערלה וכלאי הכרם ושל תרומה אע"פ שהן שמות מחולקין כיון שהן מין אחד אמר ת"ק דמצטרפין, ועוד הוסיף לומר או משלשה, פי' מינין, שאע"פ שהן שלשה שמות ושלשה מינין הוא אמר דמצטרפין, וזאת היא הפרזה גדולה, שהרי שנינו בכריתות (י"א:) דשני מינין משני שמות אינן מצטרפין, והכא קאמר דמצטרפין, מש"ה איצטריך חזקי' לאוקומה במיני מתיקה, וקשיא לי כיון דהתם מיירינן באיסורין מחולקין, מאי קשיא מהתם להכא, התם ודאי לא מצטרפי מפני שהן שלשה איסורין ושלשה מינין ואיצטריך חזקי' לאוקמי במיני מתיקה, אבל הכא לענין שבת אין כאן חילוק איסורין, אם הן מינין הרבה מה יעשה לנו, אטו כל מיני אוכלין אינן מצטרפין לכגרוגרת, וה"נ כל התבלין יצטרפו לתבל וע"ג דלא עבידי למתק, ונ"ל לתרץ דאע"ג דכל האוכלין מצטרפין לגרוגרת, התבלין אינן מצטרפין, דאוכלין שיעור כולן שוה כגרוגרת ומש"ה מצטרפי, אבל התבלין אין שיעורן שוה שיש תבל שמשימין ממנו מעט לקדרה ויש שמשימין ממנו הרבה, ויש תבל שמתבלין בו תבשיל זה אבל לא תבשיל אחר, ויש תבל חד וחריף ויש תבל מתוק ויש תבל מלוח, וכיון שאין תיבולן שוה ולא שיעורן אמאי מצטרפי, ואי אמרת כיון דהשוו לענין זה שבכולן מתבלין את הקדרה כמין אחד דמי ומצטרפין, והא חזקי' איצטריך לפרושי התם במיני מתיקה, ומש"ה חשיבי מין אחד, אבל אם לא הושוו למתק אע"פ שהושוו לתבל אינן חשובין מין אחד, והכא נמי לא יחשבו כמין אחד ולא יצטרפו אע"פ שבכולן מתבלין, ומתרץ דהכא גבי שבת דתני מצטרפין במיני מתיקה שנו שחשובין כמין אחד, אבל לעולם מין מתוק ומין מלוח ומין חד וחזק אינן מצטרפין, כיון שלא שוו בשיעורן ובטעמן.
<h2>דף צ.</h2>
ר' יהודא אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהו כו'. מאי דקשיא לי במהדורא תנינא דמאי שנא לר' שמעון מקק ספרים ואבני המזבח מע"ז ומת ונבלה, נ"ל לתרץ דמקק ספרים ואבני המזבח שיש בהן קדוש' אע"פ שא"צ להשתמש בהן הוא חייב מפני שכשרואה אותן אדם אינו משליכן לחוץ אלא מצניען עד שימצא מקום לגונזן, והילכך חשיבי ומצניעין כמוהו הוו, והיינו דתנן מפני שמצניעין אותן לגונזן, אבל ע"ז ומת ונבלה ושרץ כיון שרואה אותן בתוך ביתו משליכן בחוץ ומפנה את ביתו והמת קובר מיד ואינו מצניען לגונזן, וכיון שאין דרך אדם להצניען לא חשיבי.
<h2>דף צ:</h2>
למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע כו'. פי' כיון דתנא אתא לפלוגי בין היכא דמוציא אוכלין לאכילה בין היכא דמוציאן לזריעה או לרפואה או לדוגמא, ליתני המוציא לזרע כו' דחייב עלי' בכל שהו, דהוי משמע דחשיבותי' הוי משום דאפקי' לזרע ולרפואה, והילכך אע"ג דהן אוכלין חשיבי בכל שהו, אמאי תני המצניע דמשמע דחשיבותי' הויא משום דאצנעי', אי אצנעי' אפילו לאכילה נמי חשיב, דכל היכא דאיכא הצנעה חשיבא לכל מידי דאצנעי', ואמאי תני המצניע לזרע דאיכא תרתי, הצנעה ולזרע כיון דלזרע אפקי' אפי' בלא הצנעה חשיב ומחייב בכל שהו. ומהדר אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו כו'. פי' דוקא כשזכור ההצנעה אלא שכח למה הצניעו, התם אמרי' דלא בטלה למחשבה קמייתא וכל מה שעושה ע"ד הראשונה הוא עושה, אבל אם שכח ההצנעה לגמרי עכשיו כשהוציאו סתם אינו חייב אלא כגרוגרת, דסתם הוצאת אוכלין לאוכלן הויא ושיעורן כגרוגרת, ומש"ה קתני המצניע לזרע ולא קתני המצניע סתם, לרבותא, דאע"ג דהות ההצנעה לזריעה והשתא אפקי' סתמא, דמשמע לאכילה דה"א באה מחשבה שניי' וביטלה המחשבה הראשונה דכאלו פירש לאכילה דמי, קמ"ל דכיון שהוא זכור ההצנעה לא ביטל המחשבה ראשונה, וכ"ש אם היתה ההצנעה ראשונה לשם אכילה והשתא שכח למאי אצנעי' והוציאו סתם שהוא חייב שאין כאן שינוי מחשבה.
<h2>דף צא.</h2>
מדמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת. פי' האי צירוף דטומאה לאו משום דחשיב לטמויי אחריני הוא, דא"כ אמאי נקט כזית תרומה, אפילו חולין נמי ואפי' פחות מכזית נמי, אלא מדנקט כזית תרומה משום איסור טומאה שחל עליו באותה שעה להתחייב עליו מיתה, כדכתבית במהדורא תנינא. וכיון שהטעם הוא מפני איסור טומאה אם איתא דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה היכי אמרי' דשבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין, והא מכי נכנס אותו הזית לאויר הבית נטמא וחל עליו איסור טומאה, ואיסור שבת לא חייל עד דנח, וכדאמרן בלחם הפנים (לקמן ע"ב) דאיסור יוצא קדים הכא נמי איסור טומאה קדים, ומה אנו צריכים לצירוף פחות מכביצה אוכלין כלל, א"ו ש"מ דלא חייל איסור טומאה אהאי זית עד דמצטרף לההוא פחות מכביצה, שגם לקבל טומאה בעינן כביצה מדאורייתא, ואי הוה פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה (והוה צריך למיבעי) הכי הו"ל למבעי כגון שזרק כזית תרומה לבית טהור והוה שרץ או נבלה שם ואזל ונח ע"ג שרץ או ע"ג נבלה דבעידנא דנח התם חייל איסור טומאה אההוא זית ואיסור שבת בהדי הדדי, א"ו מדנקט צירוף דפחות מכביצה אוכלין ש"מ הדבר מ(ב)ואר כשמש שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן, וברייתא דסיפרא פרשת שמיני אסמכתא בעלמא, וקשיא לי ממאי דתנן בפ' י"א מפרה דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאים והאוכלה חייב מיתה, ואם אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה, פי' מי חטאת מטמאין את הדבלה וחוזרת הדבלה ומטמאה אותן, הילכך אם יש בדבלה שיעור לטמא אחרים כביצה המים טמאים, ואם אין בה כביצה המים טהורים ובין כך ובין כך האוכלה חייב מיתה שקיבלה טומאה מן המים, אלמא אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה, ולפיכך האוכלה חייב מיתה, ונ"ל לתרץ דהכי צריך למיגרס בסיפ' והאוכלה אינה חייב מיתה אבל דוחק גדול הוא, חדא שבכל המשניות כתיב חייב מיתה, ותו דא"כ ליתני ואם אין בה כביצה טהורה, ופשיטא שהמים טהורים, השתא דתני המים טהורים משמע אע"פ שהיא טמאה המים טהורים, מפני שאין אוכל פחות מכביצה מטמא, ויש לתרץ דטמאה היא מדרבנן, והא דתני חייב מיתה, לאו דוקא מיתה ממש אלא מיתה מדרבנן, כדאמרן לעיל בפ' כירה (מ':) במאי דאמר רבינא המבשל בחמי טבריא חייב ואוקימנא מאי חייב נמי דקאמר רבינא מכות מרדות מדרבנן.
שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרות להוצאת שבת. אי קשיא והא כיון דאפקינהו מחומת העזרה נפסלו ביוצא ותו לא חזי לאכילה, וכי מפיק להו לרה"ר לאו אוכלין קא מפיק, ומ"ש מעצי אשירה דפטור. תשובה אע"ג דלא חזו לאכילה צריך להצניעו כדי לשורפו, דומיא דמקק ספרים ואבני המזבח (לעיל צ'), וכ"ש הכא דאיכא מ"ע לשרוף פסולי המוקדשין, ובדין הי' להתחייב בכזית כיון דלאו לאכילה קיימי, שהרי כזית ממנו חשוב ומצווה עליו לשורפו, אלא כיון שמכח אוכלין הן באין לא יהא סופן חמור מתחילתן, אלא דינן כאוכלין. עיין מה שכתבתי בפ' שני דזבחים (ל"א.) על מה שאמר המורה דאוכל מיטמא בכל שהוא, ועיין מה שכתבתי בהכל שוחטין מהדורא תליתאה.
<h2>דף צב.</h2>
והא איכא שנצין. קשיא לי דכיון דאוקמה בנסכא אינו צריך להעמידה דאפקיה דרך שוליו, שאפי' דרך פיו אם הוציאו לא יוכל ליקח כלום עד שיוציא כל הנסכא ואם הוציא כל הנסכא הרי באין כאחת, וכיון דאפי' אפקיה דרך פיו מצינו לאוקומה מאי האי דמקשה והאיכא שנצין ומתרץ דליכא א"נ דכריכי עילויה, ונ"ל לומר שגם על הרצועות היוצאות משוליו קורא שנצין, שדרך הכיסין הגדולין עושין להן רצועות בשוליהן כדי לקושרם בהן, ומש"ה מקשה דאף ע"ג דאפקיה לכל כיס אבראי אותן השנצין שבשוליו הוין אגד ולא מיחייב משום שבת עד דמפיק לכולהו, כדאמרן (לעיל ח'.) גבי כוורת שאפילו הקרומיות שהיו למעלה מעשרה היו מעכבין את החיוב.
<h2>דף צב:</h2>
באמת האשה החוגרת בסינר כו'. פי' דרך האשה לקשור מעות בסינר שלה כמו שדרך האיש לקשור בסודר שבראשו, ואין זו הוצאה כלאחר יד.
<h2>דף צג.</h2>
ור' שמעון מטהר. פי' ר' שמעון לטעמי' דתנן בפ' ד' דזבין הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב מכנגדו כרע הזב טהורין כרעו הם טמאים ר"ש אומר ביחידי טמא ובמרובין טהור שאין אחד נושא את רובו אלמא בעי ר"ש שמדרס אחד יהא נושא רובו של זב ולא שנים.
לאו משום דאמרי' מסייע אין בו ממש, ואע"ג דלא דמי אהדדי, דהכא אמרי' אין בו ממש לקולא ומייתי' ראיה מיני' למימר אין בו ממש לחומרא, סייעתא הויא, דבין הכא ובין הכא חזינן דאיכא סיועא, אי אמרת דיש בו ממש וסיועא מילתא היא גבי זה יכול וזה אינו יכול אתי לקולא דדמי לזה יכול וזה יכול, וגבי רגלי בהמה אתי לחומרא דהו"ל כד' רגלי המטה, ואי אמרת אין בו ממש גבי זה יכול וזה אינו יכול אתי לחומרא, וגבי רגלי בהמה אתי לקולא, דדמי למשוי שיכול להנשא בשלשה ונשאוהו ארבעה, ואי אמרת כיון דאמרי' מסייע אין בו ממש, א"כ הרביעי כאלו אינו ושלשה הרגלים נשאוהו ויהיו טמאין, הא לאו מילתא היא, דהא חזינן שכל ארבעת רגלי הבהמה נשאוהו וכל הארבעה כוחן שוה, אלא כיון שלא היה צריך לישא אותו אלא שלשת רגלים ונשאוהו ארבעה, הרביעי מטהר את כולן, ואע"פ שהשלשה רגלים הן צריכים לסיוע רגל הרביעי, וא"כ ידמו לד' רגלי המטה, הא אמרי' מסייע אין בו ממש וכאילו אינו דמי, והי' יכול להנשא בשלשה רגלים, וכיון שנשאוהו ארבעה, הרביעי שהוא יתר טיהר את כולן, ולא דמו לזה אינו יכול וזה אינו יכול שהוא מסומן היכול ושאינו יכול, והילכך היכול טמא דסיוע שאינו יכול אין בו ממש, אבל ברגלי הבהמה כולן הן שוין ואינך יכול לסמן איזה נושא ואיזה מסייע, הילכך דמי למשוי הנישא בשלשה ונשאוהו ארבעה.
תיהוי כזב המתהפך. פי' ויהי' כולן טמאות, דלא דמי למשא הנישא בשלשה ונשאוהו ארבעה, דהתם לעולם לא נתייחד המשוי על השלשה אלא כל הארבעה נשאוהו והרביעי היתר הוא פוטר את כולן, אבל הכא שמתייחד המשוי על השלשה אותן השלשה הן טמאין, וכיון שפעמים מתייחד על אלה ופעמים על אלה כולן טמאין.
<h2>דף צג:</h2>
ואמאי והא קא מסייע אהדדי. פי' הרי אנו רואים שאין הסוס יכול להשען על רגליו בלא סיוע הידים, ואי אמרת מסייע יש בו ממש א"כ יהיו כל הד' רגלים טמאות כרגלי המטה, דהו"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול, אלא לאו משום דאמרי' מסייע אין בו ממש, והילכך דמי לזה יכול וזה אינו יכול שהיכול חייב, ואע"ג דזה שיכול אינו צריך סיוע של זה שאינו יכול כלל ואלה הרגלים צריכים לידים, מ"מ כיון שמסייע אין בו ממש ועיקר משענת הסוס הוא על הרגלים טמאות הן כיכול ואינו יכול, אבל ת"ק סבר כל רגלי הסוס שוין הן הידים והרגלים, ואלולי שהוא יכול לעמוד על שלש היו כולן טמאות כד' רגלי המטה, אבל כיון שהוא יכול לעמוד על שלש והרגל הרביעי מסייע לישא, הו"ל כמשוי הנישא בשלושה ונשאוהו ארבעה, שהרביעי היתר פוטרן, ואל תדמה אותם ליכול ואינו יכול, דהתם מסומנין וכולן שוין ולא דמו אלא למשוי שיכול להנשא בשלשה ונשאוהו ארבעה שכולן שוין והיתר פוטרן.
<h2>דף צד.</h2>
כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו בזה כו'. פי' ה"ה נמי מאי דתנן בפירקין דלעיל (צ'.) המוציא קופת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת, אילו נודע לו על זה וחזר ונודע לו ע"ז שחייב על כל מין ומין אליבא דר' יוחנן ואע"פ שבבת אחת הוציאן, דהא הכא אוכלין וכלי בבת אחת הוציאן ואמרי' ידיעות מחלקות, וראיתי שר"ת זצוק"ל כתב בספר הישר אי קשיא הא דתנן בפ' ר"ע המוציא קופת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת מה בא זה ללמד [פשיטא] דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, תירץ הא קמ"ל דאפי' נודע לו ע"ז והפריש קרבן וחזר ונודע לו על זה כיון דבהוצאה אחת הוציא ובקופה אחת אינו חייב אלא אחת כו', והאי דמוציא אוכלין בכלי וצריך לכלי מחשב אותו ר"ת בשתי הוצאות והילכך מחלקא להו ידיעות, ואינו נ"ל כלל, דמה לי אוכל וכלי מה לי שני מינין, ומאי דקשיא ליה למר על המוציא קופת הרוכלים דמה בא זה ללמדינו, כבר הקשו אותה בירושלמי (פ"ט ה"ז) ותירצוה דלא נצרכה אלא לר' אליעזר, כדכתבית התם במהדורא תנינא.
<h2>דף צה.</h2>
והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחלה. מיכן מוכיח שמותר לכבד הבית בשבת, שהרי המכבד והמרבץ דין אחד להם שר"א מחייב חטאת וחכ"א משום שבות, והאי חכמים הוא ר' יהודא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, אבל ר' שמעון היה מתיר לכתחלה ומה לי מכבד ומה לי מרבץ, ובעליי' דליכא גומות אפי' ר' יהודא שרי כדאמרן אמימר שרי זילחא במחוזא כו', וכך הוכחתי במהדורא תנינא לקמן בפ' כל הכלים שמותר לכבד בשבת. ורמינהו ר' שמעון אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד. פי' אע"ג דלישנא משמע דדוקא בהכשר זרעים אינן שוין הא לכל דבר הן שוין ואפילו לענין שבת, לאו מילתא היא, דאי לענין הכשר הוי הנקוב מחובר הוא הדין לענין שבת, והאי דקאמר אין בין לענין קנין בכסף בשטר ובחזקה ולענין פרוזבול שגם הנקוב הוא כתלוש, אבל שבת דמיא להכשר זרעים, ומש"ה מקשה, ותירץ לו דלעולם לענין שבת אפילו הנקוב כתלוש דמי ובהכשר זרעים משום דהתורה ריבתה.
<h2>דף צו:</h2>
הוצאה גופא היכא כתיבא. פי' משום דהוצאה לאו מלאכה היא, מש"ה לא בעי היכא הות הוצאה במשכן, כי היכי דבעי לעיל בפ' כלל גדול (ע"ד:), קשירה במשכן היכא הות קריעה במשכן היכא הות, דהנהו ודאי דהוי מלאכות בעי היכא הוו הני מלאכות במשכן, אבל המוציא מרשות לרשות שאינה מלאכה ואין ללומדה ממשכן, שאם ההוצאה שהיו עושים כשהיו מביאים הנדבה היא חשובה מלאכה, א"כ כל פסיעה ופסיעה שהיו עושים תחשב אותה מלאכה אלא ודאי לא תקרא מלאכה אלא מה שהיו עושים האומנים בגוף המשכן, הילכך אם לא יאסור אותה הכתוב בפירוש אין לנו לאוסרה, ומש"ה בעי היכא כתיבא. ואחר שלמדנוה מן המקרא לומדין תורותיה מן המשכן, שהרי המוציא משוי למעלה מעש' והמעביר אנו למדים מן המשכן, וכן המושיט והזורק למעלה מעשרה במתני' לפטור הזורק ולחייב המושיט ודוק' בדיוטא אחת.
<h2>דף צז:</h2>
וממאי ודילמא לעולם אימא לך חדא הוא דמחייב כו' עד ואיתעבידא לה מחשבתו, קשיא לי א"כ אמאי נקט ארבע אמות ליתני ועובר ברשה"ר, השתא דתני ד' אמות משמע לחיוביה משום העברה. לאו היינו דא"ל רבינא לרבא כו'. פי' היכי פשיטא לן בנתכוין לזרוק [ח'] וזרק ד' דחייב, דלא הויא ביטול מחשבה, ובנתכוין לזרוק ד' וזרק ח' מיבעיא לך אי הויא ביטול מחשבה אי לא, והא מדברי רבינא ורבא מצינן למילף דתרווייהו הוי ביטול מחשבה, מדאמרי אי להכא בעי לה, דהיינו בסוף ארבע, להכא לפני פתח ביתו לא בעי לה, והויא ביטול מחשבה, וזה דומה לנתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע וקרי לי' בטול מחשבה, ולפי דבריך אין זה ביטול מחשבה, שהרוצה בסוף ארבע רוצה לפני פתח ביתו א"ו ביטול מחשבה הויא, ומדאמר אי להכי בעי לה, דהיינו לפני פתח ביתו, להכא בסוף ארבע אמות לא בעי לה, ולא מתחייב משום העברה, אלמא ביטול מחשבה הוי, דאי לא הוי ביטול מחשבה יתחייב על זה ועל זה, כיון דמחייב אתולדה במקום אב, וזה דומה לנתכוין לזרוק ד' וזרק ח'.
<h2>דף צח.</h2>
כי קאמר רב בדראתא. כל מה שפירש הנה המורה ובמתני' דשני גזוזטראות זו (לזו) [כנגד זו] (צ"ו.) נ"ל, אבל לענין הילוך העגלות נ"ל כמו רבינו האי שהקרשים היו מושכבין על שתי עגלות זו בצד זו כדכתבית במהדורא תנינא, אבל פתרון צידיהן נ"ל שמכל צד וצד של עגלה היו שתי אמות ומחצה, כרוחב עגלה, ואותן שתי אמות [ומחצה] הן בין העגלה לאופן עם עובי האופן, ובחמש אמות שבין עגלה לעגלה היו שני האופנים של שני העגלות, וחוץ להן היו שתי אמות ומחצה מצד זה שהיו בין העגלה ובין האופן החיצון עם עובי האופן, וכן שתי אמות ומחצה מצד זה שבין העגלה לאופן החיצון, ונמצאת כל עגלה ז' אמות ומחצה, רוחב העגלה ב' אמות ומחצה ושתי אמות ומחצה לאופן זה ושתי אמות ומחצה לאופן זה, שאם כמו שפירשתי במהדורא תנינא שבצד העגלה הפונה לחוץ היה מעקה של ב' אמות ומחצה, א"כ הו"ל רשה"ר מקורה, והיכי אמר רב שצידיהן הי' רשות הרבים.
<h2>דף צט:</h2>
א"ל דילמא מתני' במחטי. קשיא לי אם כמו שכתבתי משם ריב"ם זצוק"ל דשאני לן בין כחו לכח כחו, אמאי אידחיק לאקומי במחט ובמורשא או בחריצה, יעמיד מתני' שנטל מהן בידו ושם ברה"ר או נתן בידו מרשה"ר לתוכן, אלא ש"מ בכל טצדקי דאתי ליה למעלה מי' הוה פטר רב מרדכי, ואע"פ שנתן בידו אי אפשר שלא הגביה החפץ למעלה מעשרה, וכל מה שכתבתי במהדור' תנינא הוא העיק', ולא מה שכתב ריב"ם. ומוקף לכרמלית ועשאו רשה"י. פי' דוקא רבותא נקט, דאי מוקף לרה"ר אחר פשיט דהוי מחיצה, שהרי מחיצה חשובה הוא עושה, אבל לכרמלי' יש לומר דלא אהני מידי, דבלאו האי כותל נמי הוי שרי מדאורייתא לטלטל בכולה, והילכך במילתא קמייתא קאי, ופשט עולא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, פי' הועיל נמי לכרמלית לחייב זורק מרשה"ר לתוכה.
<h2>דף ק.</h2>
מלאה פירות וזרק לתוכה פטור. פי' אבל לר' יוחנן דאמר כל מידי דלא מבטל לי' לא מבטל מחיצתא אם זרק לתוכה חייב ואע"פ שהיא מלאה, דרשה"י היא חשובה אפילו מלאה פירות, דמה לי מקצתו מה לי כולו, כי היכי דלא מיבטיל מקצתו של בור בפירות (הם) ה"נ כולו, ומים נמי לאביי דלא מבטלי מחיצתא דוקא בדבר השוקע לתוכן, אבל דבר הצף עליה מבטל מחיצתא דומיא דפירות, ואביי דסבר דפירי נמי מבטלי מחיצתא מוקי מתניתין דזרק ארבע אמות בכותל כגון שהיו ד' אמות בלא מיעוט הדבלה.
<h2>דף ק:</h2>
רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהו כו'. ומאי דתנן בפ' כיצד משתתפין (פ"ז:) גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י' טפחים מוקי לה כגון שעומדת על שפת הים שאין שם עומק עשרה אבל ספינה שהולכת בלב הים ובאמצע הנהר שיש שם עומק עשרה מותר בזיז כל שהו.
<h2>דף קא.</h2>
ר' יהודא אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה כו'. פי' האי דקתני אינה גבוהה עשרה רבותא קאמר דאע"ג דלא גבוהה עשרה מן הים אסור לטלטל מן הים לתוכה, כיון דעמוקה עשרה, ולא תימא כיון דאינה גבוהה מן הים עשרה הויא לה ככרמלית, ומכרמלית לכרמלית קא מטלטל, ולא יצטרפו הטפחים הגבוהין על הים עם הטפחים העמוקים, (לא) [אלא] מצטרפין הן, דומיא דבור וחולייתו שמצטרפין לעשרה, והילכך אסור לטלטל מן הים לתוכה אבל מתוכה לים מותר ע"י חודה, דהוי כחו, ומן הים לתוכה אפילו ע"י חודה אסור, דחודה נמי רה"י הוי, שכל הספינה הוי רשה"י עם דפנותי', ואי אמרת אמאי מסתייעינן מר' יהודא והא ת"ק פליג עלוי' ואמר אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, לא היא, דר' יהודא לאו לפלוגי את"ק אתא, אלא מילתא אתא לאשמעי', דפעמים שמותר לטלטל מתוכה לים ע"י חודה, ות"ק כי היכי דלא פליג עילוי' אאינה גבוהה י' ה"נ לא פליג עליה אחודה, והמורה פירש מטלטלין מתוכה לים דרך דפנותי' כו' אבל לא מן הים לתוכה דאין תשמיש מן הים לתוכה ראוי לדפנות שאם ימלא וישליך על הדפנות ירדו לקרקעית הספינה. ואינו נ"ל, שמה אנו צריכין לכל זה תיפוק ליה דדפנות הן רה"י, עוד פי' ואין גבוה י' דוקא דאי גבוה י' צריך להגביה ידו למעלה מעשרה ואע"ג דברשויות דאורייתא מרה"ר לרה"י מיחייב בכי האי גונא כרמלית מיהא מדרבנן היא ולא גזור, ואינו נ"ל להתיר אם היתה גבוהה י', דכל מידי דברשויות דאורייתא מיחייב חטאת בכרמלית גזור רבנן, אבל כוחו דברה"ר לא אסור אלא מדרבנן, התם אמרי' דבכרמלי' לא גזרו רבנן אבל במידי דהוי איסור תורה ליכא למימר בכרמלית לא גזור רבנן.
<h2>דף קא:</h2>
פשיטא. פי' כיון דהן קשורות אמאי לא יטלטל מזו לזו, בשלמא מאי דאמר ברישא אין מטלטלין מספינה לחברתה ומאי דתני סיפא נמי אם אינן קשורות אפילו מוקפות אין מטלטלין מזו לזו, יש לומר דטעמא דמילתא משום דניידי ואין להם קביעות, אע"ג דמספינה לספינה מטלטל דתרווייהו רה"י נינהו, וכנגדן בשני בתים בשני צדי רשה"ר (פטור) [מותר], התם משום דקביעי, אבל הני דניידי כזורק בכרמלית דמי, אבל הני שהן קשורות וקביעי פשיטא ודאי דמותר, ואתא רב ספרא ואוקי מתני' בספינות של שני אנשים הצריכין לערב, ומאי דתני ברישא ובסיפא דאין מטלטלין מספינה לספינה משום איסור עירוב קאמר, ואתא לאשמעי' דכי היכי דניתקן העירוב ברה"י משום גזירה שמא יוציא לרה"ר, הכי אתקן נמי בכרמלית.
דתנן קשרה בדבר שמעמיד' מביא' את הטומא'. ה"ג, ולא מביא לה טומא', הכי איתא במתני' דאהלות (פ"ח) יש מביאין את הטומא' וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין כו' עד ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע חוץ מן הירקות שמנו וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח והדולג ממקום למקום [וכו'] והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה כבש את האבן ע"ג הטלית מביאה את הטומאה, פי' אינו חשוב אהל להמשיך את הטומאה מצדו האחד לצדו האחר אא"כ הוא קבוע, אבל אם אינו קבוע אינו חשוב אהל, שאם הי' כזית מן המת תחת ראש האהל וראש האהל האחר מאהיל על האדם ועל הכלים אם הי' האהל קבוע מביא את הטומאה, ואם אינו קבוע אינו מביא את הטומאה, והילכך ספינה שהיא שטה על פני המים וטלית המנפנפת אם היתה טומאה תחת ראשן האחד וראשו האחר מאהיל על האדם ועל הכלים אינן מביאין להן טומאה, דכיון דלא קביעי לא חשיבי אהל, אבל אם קשר את הספינה בדבר המעמידה אז היא חשובה אהל ומביאה את הטומאה כיון שהיא קבועה, וכן נמי אם כבש את האבן על הטלית הוא קבועה ומביאה את הטומאה, ותניא נמי בתוספתא דאהלות קשרה בדבר שמעמידה מביאה את הטומאה בדבר שאינו מעמידה אינה מביאה את הטומאה, ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, פי' אתא שמואל למימר דאע"ג שקשרה ואין הספינה יכולה ללכת אנה ואנה אבל עדיין היא מתנענעת על המים אינה חשובה אהל להביא ואינה נקראת קבועה אך אם קשרה בחוזק ובהידוק בשלשלת של ברזל בשתי ראשי' שאינה מתנענעת כלל אז היא קבועה וחשובה אהל ומביאה את הטומאה, והאי דאמר בשלשלת של ברזל אורחא דמילתא נקט, מפני שהיא חזקה, וה"ה אם היה חבל חזק דינו כשלשלת, ומה שכתבתי במהדורא קמא דבעינן דבר המקבל טומאה הכל הבל, דלא בעי' אלא דבר חזק שיוכל להעמידה שלא תתנענע על המים כלל, ולא נקט שלשלת של ברזל למעוטי חבל אם הי' חזק, אלא למעוטי דבר שאינו חזק, ומה שכתוב בספרים לענין טומאה הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי היא כחלל, הכל טעות וגירסת אחרונים היא דלא קמו אעיקרא דמילתא, וה"ג בלחוד לענין טומאה אבל לענין שבת כו', וה"פ ע"כ לא בעי שמואל שלשלת של ברזל (אבל) [אלא] לענין טומאה דבעי' אהל קבוע, ואם קשרה בדבר המעכבה מללכת אנה ואנה אבל היא מתנענעת במים לא הויא אהל קבוע עד שיקשרנה בדבר חזק שלא יניחנה להתנענע, הילכך אמר שלשלת של ברזל, אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה אפילו בחוט הסרבל, דלא בעי' אלא שלא תלך ותתרחק זו מזו, ואם יתנענעו על המים אין בכך כלום.
<h2>דף קב.</h2>
והא כי קאי זה הכלל אזריקה קאי. פי' היכי מצית למימר דלא אתי זה הכלל אלא לאתויי מעביר, אבל בזריקה כיון שאין בידו להחזירה לא מהניא בה זכירה, והא מדרישא תני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו ובסיפא תני זה הכלל כו', בעל כרחין ארישא קאי, שכן דרך זה הכלל בכל מקום נותן טעם על מה שאמר שמעלה ומרבה עוד דברים אחרים, ואע"פ שברישא לא תני פטור אלא אקלטה אחר וקלטה כלב בעל כרחין בזריקה נמי שנזכר בנתיים פטור, כיון דתני ונזכר לאחר שיצאת מידו ולבסוף תני אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ומתני' דלא תני פטור אלא עד שקלטה אחר וקלטה כלב, משבשתא היא, דאי לא מיפטר עד שקלטה אחר, מאי איריא דתני נזכר ברישא כלל אי לאו למיפטריה בזכירה בלבד, כדמשמע מזה הכלל, והמורה פירש והא כי קתני זה הכלל אזריקה דאיירי לעיל מינה בזרק לעשות חבורה ואי זורק סתם לא מיפטר בזכירה היכי מיתני גבי זה הכלל, ואינו נ"ל, דאי אזרק לעשות חבורה קאי אכתי שפיר מצינן למימר דלא מרבה האי זה הכלל אלא מעביר דדמי לחבורה, שאין הדבר ברור לו שתיעשה החבורה באותה הזריקה שעשה, וגם המעביר יכול להפסיק בנתיים, אבל לעולם בזריקה שברור לנו שתנוח לא תועיל הזכירה, לכך אני צריך לפרש דהאי זה הכלל קאי אזריקה דלעיל.
רב אשי אמר חסורי מחסרא וה"ק כו'. פי' אע"ג דרבא פרשה פירוש מרווח וכדמשמע פשטא דמתני' דהאי קלטה או קלטה קתני ותרתי מילי נינהו, נראה לו דוחק לרב אשי לערב במתני' דין קלטה אחר או כלב עם נזכר, דמה ענין זה לזה, כולה מתני' מיירא בפטור הנזכר, ולמה עירב התנא פטור קלטה אחר או כלב שהוא ענין אחר, ומה טיבו של זה אצל זה מש"ה אמר חסורי מחסרא ומוקי כולה מתני' בנזכר.
הכא נמי כיון דקא מכוין מחשבתו משוי לי' מקום. פי' פי הכלב הוא חשוב כארבעה על ארבעה מפני שהוא בעל חיים, דאי לא הוה חשיב כארבעה על ארבעה לא הויא מחשבתו משויא לי' מקום, שאם נתכוין לזרוק ולנוח על גבי קנה כל שהוא ברה"ר פטור, ולא הועילה לו מחשבתו לשוייה מקום חשוב ולא אמרי' הכא דמחשבתו משויא לי' מקום אלא משום דאזיל לאיבוד בפי הכלב או בפי הכבשן, דתנן במתני' דהוא פטור משום דאזיל לאיבוד, ואמר הכא כיון דקא מכוין להאכיל את כלבו או לזרוק עצים להסיק את הכבשן מחשבתו משויא לי' מקום חשוב כאלו זרק בארץ, דומיא דמוציא אוכלין בפיו שאין דרך הוצאה בפיו, אבל אוכלין מפני שמתכוין לאוכלן אותה המחשבה משויא לי' מקום להיות פיו דרך הוצאה, אבל אם לא הי' מתכוין לאוכלן אלא היה מוציאן להצניען פטור שאין דרך הוצאה בכך, עיין מה שכתבתי בפ' המוציא תפילין במהדורא רביעאה שגם פי הכלב צריך מחשבה לשוייה מקום. שמעתי מקשים כיון שפי האדם חשוב ד' על ד' א"כ יהא גופו רשה"י שהרי הוא גבוה עשרה, וא"כ ברה"ר יהא חייב שעקר מפיו דהוי ד' על ד' בגובה עשרה ונח ברה"ר ואמאי תנן בשלהי עירובין (צ"ח:) שלא יעמוד אדם ברשה"י וירוק ברה"ר, אפילו עומד ברה"ר נמי, ולאו מילתא היא שאין אדם חולק רשות לעצמו, שאין חשוב רשות אלא מידי דלא נייד דהיינו הקרקע, אבל בע"ח לא רשויות נינהו משום דנייד וכל מקום שעומד האדם הוא בטל אצל אותו הרשות, אם עומד ברה"ר דינו כרה"ר ואם פשט בעה"ב ונתן לתוך ידו של עני אע"פ שגבוהה ידו עשרה או ששם על כתיפו של עני חייב, דכל גופו של עני כרה"ר דמי, ועל האי אמרינן הנחת גופו כהנחת חפץ דמי, שכיון שגופו של עני הי' נח ברה"ר ולא היה מהלך כשינוח החפץ על גופו כאלו נח ע"ג קרקע דמי, ואלו היה גוף האדם חשוב רשות לעצמו הי' פטור בעה"ב, א"ו גוף האדם בטל אצל רשות שעומד בה ונידון כמותה, ואם עומד האדם ברה"י בטל אצל רשות היחיד, ואם נתן העני לתוך ידו של בעה"ב חייב ואע"פ שלא היתה ידו גבוהה י', ולא אמרי' תהא כרמלית כיון לא גביהא י' אלא בכל היכא דקיימא חייב, שהוא בטל אצל רשה"י ונידון כמוה.
<h2>דף קג.</h2>
הב"ע כגון דבזעי' ברימצא דפרזלא כו'. מאי דק"ל במהדורא תנינא דאמאי אידחיק להכי ולא אוקמה בקודח בנסרים לחברן ע"ג הקורות שהוא צורך הבנין והוי משום בונה, ולא משום מכה בפטיש, נ"ל לתרץ שאי אפשר להעמיד מתני' בקודח לבנין, דהיינו בונה, דאטו בונה באבנים בלחוד משמע, כל מה שהוא עושה במחובר לקרקע בין באבנים בין בעצים היא משום בונה, וכיון דתני הבונה כל שהוא מה צורך לומר עוד הקודח כל שהו, א"ו האי קודח לאו במחובר לקרקע מיירי, אלא בקודח בכלים כדי לתקוע בהן שום מסמר כדי לתלות בו חפצים, וכך פירש המורה שקודח כדי לתקוע בו יתד, וברימצא דפרזלא ושבקי' בגוי' פירש לתלות בו, ויפה כיון, דודאי קדיחה זו לא הוי לצורך בנין, אלא קודח בכלים לתקוע בהן יתד או מסמר כדי לתלות בהן הוא, ובקדיחה בעלמא אע"פ שלא נתן המסמר הוא חייב, ומש"ה מקשה מינה לשמואל דחור זה לא הוי גמר מלאכה ולמה מתחייב עליו, ומוקי לה כגון דבזעי' ברימצא דפרזלא ושבקיה בגוי'.
אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. פי' אמתני' לא מקשה הכי, משום דאקדים ותני לתקן כל שהן והדר תני להסיק כדי לבשל ביצה קלה ובעשבים כמלא גדי, שאם נתכוין עוד להסיק או לבהמתו חייב עוד משום קוצר, כדאמרן בפ' כלל גדול (ע"ג:) הזומר וצריך לעצים חייב שתים אבל הכא קדים ותני ברישא לאכילה ולבהמה ולהסיק ויהיב שיעורא רבה והדר תני אם לייפות את הקרקע כל שהן, דמשמע דבכל הני דלעיל לא מחייב בכל שהו עד דעביד שיעורא דמפרש בהו.
<h2>דף קה.</h2>
נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והא תנן נתכוין לכתוב חי"ת וכותב שני זיינין פטור לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני. פירש המורה הא דתנן פטור דבעי זיוני שעדיין צריכין הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיין צריכה ג' זיונין ימין ושמאל ומעלה כדאמרי' במנחות, ומשמע פירושו שאם עלו בידו עם הזיונין דלא צריכי לזיוני חייב, וקשיא לי מ"ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור מפני שלא נתכוין לכך (לעיל עג.) וה"נ לא נתכוין לכתוב אלא חי"ת ועלו בידו שני זיינין שלא בכוונה ואמאי מחייב, מש"ה נ"ל לפרש דמתני' דפטר דלא בעי זיוני שעלו בידו שני זיינין יפין ומש"ה פטור שלא נתכוין לכתיבה דאיסורא ועלתה בידו כתיבה דאיסורא, וברייתא דתני חייב כגון דצריכי זיוני וזיינן לאחר מכן ומשום הכי מחייב שכיון שזיינן לאחר מיכן כאלו כתבן בכוונה דמי.
האורג שני חוטין על הגס ועל האמרא. פי' גס הוא ארכה ורחבה של יריעה שדרכן לארוג בשפת היריעה לארכה ולרחבה מין צבע אחר לנוי, ואתא למימר דאע"ג דחשיב, שיעורו בשני חוטין ככל אריגת היריעה. ואימרא הוא חוטין גסין שאורגין בשפת היריעה, ואתא למימר דאע"ג דאינון עבין טפי משארא שיעורן נמי בשני חוטין. ושפה היא שדרך האורגין לעשות השפה מהודקת יותר מכל היריעה, ובעבור זה אינם מעבירין חוט הערב מן הקצה אל הקצה, אלא תופס שלשה בתי נירין ומעביר חוט ביניהן ומהדקו יפה ואח"כ מעביר בכל היריעה.
<h2>דף קה:</h2>
ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אע"פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה. אמר המורה לא ידענא מאי יצא ידי קריעה שייך למימר אבחמתו, ונ"ל דל"ג אע"פ, אלא ה"ג הקורע בחמתו ובאבלו על מתו חילל את השבת ויצא ידי קריעה, ותרתי מילי קתני שבין אם קרע בחמתו בין אם קרע על אבלו חילל את השבת ולא חשבינן ליה מקלקל אלא מתקן, ואע"פ שחילל השבת יצא ידי קריעה על מתו.
<h2>דף קו.</h2>
תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. פי' כדבעי' למימר לקמן דחובל ומבעיר אע"פ שהן מקלקלין הן מלאכות, דחובל הוי תולדה דשוחט, דכיון דחבלה לא הדרא לעולם כדהוות מה לי קטלה כוליה מה לי קטלה פלגא, ומבעיר נמי אע"ג דמקלקל הוא כי חייב רחמנא לא תבערו בכל הבערה קאמר ואע"ג דמקלקל. א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה פי' דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ותנן כל המקלקלין פטורין, וסתמא קאמר אפי' חובל ומבעיר, ומבעיר דמתני' דאבות מלאכות כגון שהוא מבעיר או לבשל או להאיר או להתחמם, אבל היכא דמקלקל פטור הוא, ושוחט נמי הוי מתקן שמתיר לו הבשר לאכילה, אבל חובל דהוי מקלקל פטור הוא ובכלל כל המקלקלין פטורין הן.
ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. פי' לאו אמתניתא דר' אבהו קאמר, דמתני' דר' אבהו בודאי בקלקול בלי צורך מיירא, מדקתני חוץ, כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, ומשמע דחובל ומבעיר אע"פ שהן מקלקלין הן חייבין, אלא ה"פ ואת"ל והא כמה סתמי תנן דחובל ומבעיר חייבין אע"פ שהן מקלקלין דבפ' המניח את הכד (ל"ד:) תנן החובל בחבירו בשבת והמדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, וטעמא משום דקם לי' בדרבא מיניה ונתחייב מיתה, ומאי חזית דסמכית אהאי סתמא סמוך אהני, אמר לך ר' יוחנן האי חובל דמחייב בצריך לדם לכלבו ומבעיר נמי בצריך לאפרו, ואע"ג דקילקול מרובה על הנאתו, אין בכך כלום כיון שהוא מתכוין להנאתו ואין זה מקלקל אלא כשאינו צריך כלל ואינו מתכוין אלא לקלקל, שהרי השוחט אע"ג דלא צריך אלא כזית בשר ושחט שור שוה מנה חייב ולא ייקרא מקלקל, וה"נ מוקי לה ר' יוחנן התם, אבל לעולם היכא דלא נתכוין לצורכו כלל כ"א לקלקל פטור הוא ואע"ג דקטליה דאיכא נטילת נשמה, דהא לקמן יליף לה ר"ש מהבערת בת כהן דהויא נטילת נשמה ואי לאו קרא הוה פטור. וראיתי מקשים מדר' אבא דאמר בפ' כלל גדול (ע"ג:) החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' אפילו לרבי יהודא דחשיב לי' מקלקל ואיך יתחייב בחובל ומבעיר, והלא מקלקל הוא כמו בגומא, דהאי צריך לכלבו וצריך לאפרו זה הוא צריך לעפרה, והרבו בזה דברים בטלים, ולא קשיא ולא מידי, דהתם חפירת הגומא אינה מלאכה, דלא הויא מלאכה אלא הבונה והחורש, ואם חפר גומא בבית וצריך לה חייב משום בונה, ובשדה משום חורש, אבל אם אינו צריך לה בבית אין זה בונה, ומש"ה פטור דלא קא עביד מלאכה, אבל הכא החבורה וההבערה היא מלאכה, ויש מי שאומר אע"פ שאין בהם שום תיקון וא"צ להן כלל ולא נתכוין אלא לקלקל הוא חייב משום חובל ומבעיר, ור' יוחנן סבר דלא חייב רחמנא בחובל ומבעיר אלא היכא דעשאן לצורכו, והילכך כי עשאן לצורכו חייב, ואע"פ שהפסיד כמה וכמה בעבור צרכו, ששחט שור שוה מנה בעבור כזית בשר, או שהבעיר כלי נאה ביותר להסיקו תחת תבשילו או להתחמם כנגדו, חייב, שעשה מלאכה שהחבלה וההבערה הן מלאכות, משא"כ בחפירת הגומא אם אינו צריך לה. ומקשה לר' אבהו דתני חוץ מחובל ומבעיר והא תנן כל המקלקלין פטורין, וסתמא קתני, ומדלא אפיק מידי ש"מ אפילו חובל ומבעיר, וקשיא מתני' אברייתא, ואוקמינהו כתנאי, דמתני' היא ר' יהודא דיליף להו ממשכן, ונטילת נשמה דאילים מאודמים לא היתה אלא לצורך עורן, וכן ההבערה לא היתה אלא לצורך בישול סממנים, והילכך כי עבוד להו שלא לצורך אלא הוא מתכוין לקלקל הוו להו בכלל כל המקלקלין פטורין, וברייתא דמחייבא היא ר"ש, ובדין הוא דלא יחייב ר"ש אלא לצורך, דומיא דמשכן, אלא דיליף להו מדאיצטריך קרא למישרי מילה ומדאסר קרא הבערת בת כהן ש"מ דאפילו היכא דמתכוין לקלקל ואינו מתכוין לצורכו כלל חייב, משא"כ בכל המקלקלין, ואע"ג דבעלמא קאמר ר"ש כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי', הכא מודה, דגזירת מלך היא, ור' יהודא אע"ג דבעלמא קאמר כל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי', הכא מודה, משום דהתם ליכא קלקול אלא הוי מתקן, אבל הכא דמקלקל פטור, כדאמרן גבי גומא, ור' יוחנן נמי יש לומר דידע לה לפלוגתא דר' יהודא ור"ש אלא משום דתני לה בסתמא דמשמע דהכי הילכתא א"ל פוק תני לברא דלא הכי הילכתא אלא כסתם מתני'. ראיתי שר"ת זצוק"ל הרבה דברים בחובל ומבעיר שלא נראו לי כלל עיין לקמן בפ' כל כתבי הקודש (קכ"א:) שהפכתי חלוקתם.
רב יוסף מחזי כפוף ור' חייא בר אשי מחזי פשוט. פי' בסיט דמתני' שהיא הרחקת אצבע מאמה פליגי, דר' יוסף סבר כל מה שיכול להפשיטן ולהרחיקן זה מזה ואע"פ שכופף אצבעו, הוא שיעור סיט ורבי חייא סבר אין שיעור סיט אלא שיהו שתי אצבעותיו פשוטות ולא שיכפוף אותם, ופי' המורה לא נראה לי.
<h2>דף קו:</h2>
דנפיל טולא דכתלים אהדדי. פי' שבבוקר נוטה צל כותל המזרח עד כותל המערבי ובערב נוטה צל כותל המערבי עד כותל מזרחי, או יש לפרש שבמקום שמגיע צל כותל מזרחי בבוקר שם מגיע צל כותל מערבי בערב.
הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' אע"פ שכל כונתו של זה אינה אלא כדי לשמור הצבי, כך הוא באדם שמתכוין לשמור את ביתו ואגב שמירת ביתו נמצא גם הצבי שמור שאין מחייבין אותו לגרש את הצבי משם, שכיון שהיה ניצוד ועומד אין איסור בשמירתו, והכא נמי כיון שכבר ניצוד ע"י הראשון אע"פ שזה יושב והוא מתכוין לשומרו מותר הוא ואין בו איסור אפי' מדרבנן.
<h2>דף קז:</h2>
א"ה האי דברי ר' יוחנן ב"נ ר"י ב"נ ומחלוקתו מבעיא ליה. פי' השת' דאתאן להכי דמאן תנא דפליג עלי' דר' יוחנן ר' יהודא הוא א"כ ברייתא קדמייתא דאוקימנה דבטומאה פליגי אין אנו צריכין לכך אלא לענין שבת פליגי ומאן פליג עלי' ר' יהודא ובין בזו הברייתא ובין בראשונה איבעיא ליה למימר ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו.
מאן תנא אמר רב יהודא אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. פי' דאי ר' יהודא כיון שאם צדן לצורך הוי חייב שלא לצורך נמי חייב דהא עבד צידה א"ו מתני' דמפליג בין לצורך ובין שלא לצורך ר"ש היא ור"מ ורבנן דפליגי בפירקין (ק"ו:) דלעיל בצידת צרעין ויתושין אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא וחכמים דפטרי הן ר"ש. ואי קשיא מדתני בסיפא ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור, מכלל דרישא דתני שמנה שרצים הצדן והחובל בהן חייב, אע"ג דצדן שלא לצורך חייב, וכיון דאוקימנה מתני' כר"ש אמאי חייב שלא לצורך, והא הויא מלאכה שא"צ לגופה. תשובה כיון שדרך העולם לצודן אע"פ שהוא א"צ להן מלאכה היא חשובה וחייב ואיזו מקרי מלאכה שא"צ לגופה, כגון הוצאת המת שלא הוא צריך לו ולא כל העולם צריכין לו, שאין צורך לעולם במת, אבל אם הוציא כגרוגרת אוכלין אע"פ שלא היה צריך להם חייב הוא כיון דחשיבי לעלמא, והה"נ בצידה היכא דצד דבר שבמינו ניצוד וחשיב לעלמא, אע"פ שהוא א"צ לו חייב דמלאכה חשובה הויא, ולא מיפטר אלא כשצד דבר שאין במינו ניצוד וגם הוא אינו צריך לו.
הכא נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו. פי' והוי תולדה דגוזז דשייך בבע"ח, דאין קוצר בבעלי חיים אבל מאן דתולש כשותא הוי תולדה דקוצר.
<h2>דף קח:</h2>
יין בתוך העין אסור על גבי העין מותר. פי' בתוך העין אסור משום דמוכח' מילתא דלרפואה קעביד, אבל ע"ג העין מותר דמיחזי כרוחץ אותה, ואע"ג דכוונתו לרפואה, לא גזרי' בי' משום שחיקת סממנין, דת"ח ידע ולא גזרי' אלא מפני עמי הארץ הרואין, ואפי' אי אתי עם הארץ ונמלך אם הוא מותר ליתן יין ע"ג העין לרפואה, שרינן לי', שאין לחלק ולומר שלא הותר אלא לת"ח, ואי אמרת כיון דעם הארץ הוא דילמא אתי למישחק סממנין, אתה צריך לומר דמודעינן לי' שלא ישחוק, אבל הרואין ליכא דמודע להו ואתי למישחק, ומש"ה אסרי' דבר המוכיח.
שורה אדם פתו ביין ונותן ע"ג העין בשבת. פי' ולא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד אלא לרחוץ עינו, והאי דקעביד ע"י פת משום דמשמוש היד קשה לעין. שורה אדם קילורית מערב שבת ונותן ע"ג העין בשבת גם הנה יש לומר דלא מוכחא מילתא דנימחת הקילור במים ונעשית כמו מים.
<h2>דף קיא.</h2>
כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול. פי' היו רגילין לטבל ירקות בתוך סעודתן, הילכך קודם סעודה אם מגמע ובולע נראה כמנסה את החומץ אם הוא טוב לטיבול, אבל לאחר סעודה ודאי מוכחא מילתא דלרפואה קעביד.
<h2>דף קיב:</h2>
הכא נמי פנים חדשות באו לכאן פי' אע"ג דלא דמי להדדי, דסנדל לא בטל מתורתו הראשונה לגמרי, שאזנו הראשונה טמאה מדרס ושניי' הוא דבטלה ואינה טמאה אלא מגע מדרס, והאי כלי מבטלינן לי' מתורתו הראשונה ומטהרינן לי' לגמרי, אפ"ה שפיר ילפינן מני', דכי היכי דלגבי סנדל לא מהני תיקון הראשונה לשניי', ואע"ג דראשונה אע"ג דנתחדשה אכתי הוי טמאה מדרס, לא חשבינן לה כשלימה דתיהוי שניי' טמאה מדרס כסנדל שנפסקה אחת מאזניו, אלא אמרי' פנים חדשות באו לכאן ובטל הסנדל גבי הך אזן שניי' ולא הויא טמאה אלא מגע מדרס, הכא נמי אע"ג דבנקבים קמאי הוה עדיין הכלי בטומאתו הראשונה כי סתמן לא אמרי' דכשלם דמי ועכשיו בנקב זה אין בו שיעורו לטהרו, אלא כיון דפנים חדשות באו לכאן כמאן דליתנהו להנך סתמי דמו ומשלים השעור למוציא רמון וטהור.
<h2>דף קיג.</h2>
אם היו מקצת העלין מגולין כו'. כל מה שקילסתי בפ' במה טומנין במהדורא תנינא פתרון רבינו יצחק זצוק"ל אינו נ"ל כלל, דבע"כ לישנא דמתני' דתני אם היו מקצת העלין אכולהו משמע דקאי, ואין לחלק בין שבת לכולן, אלא בכולהו דוקא אם היו מקצתן מגולין אבל אם היו כולן טמונין חשובין כזרועין ויש לחוש לכלאים ולשביעית ולמעשר, ומש"ה נ"ל פתרון רבי' האי גאון זצוק"ל דמשבש עלין ותני אם היו מקצתן מגולין כדכתבית התם במה"ק והשתא א"ש דהוי דוקא אכולהו דאלו הוו כולהו טמונין חשובי כזרועין, ואם נתעבו השרשין בארץ והוסיפו במאתים יש לחוש משום כלאי הכרם (שביעית), וכן לשביעית ולמעשר, שהשרשין בלא העלים בודאי כך דרך לזורען לטמון את כולן ומסתברא דל"ג עלין שהטומן לפת וצנון שיעמדו לחין קוצץ את העלין ומשליכן מפני שהשמש עתיד לייבשן ולכומשן ואין אדם טומן אלא השרשין שיעמדו לחין ולא יכמושו.
<h2>דף קיג:</h2>
אמר ר' יוחנן תחת כבודו ולא כבודו ממש. פי' ר' יוחנן מפרש דהאי כבודו דכתיב בקרא לאו כבודו ממש הוא, דהיינו גופו, כדכתיב (בראשית מ"ט) אל תחד כבודי אלא על אשר היה מכבדו קאי, דהיינו בגדיו, וכאלו כתב תחת בגדיו הוי, דמשמע תחת הבגדים שרף האש ולא הבגדים, שנשרף גופן ולא בגדיהן כדי שישללו אותן אנשי חזקי'. ור' אלעזר אמר תחת כבודו ממש כשריפת בני אהרן כו'. ואית ספרים דכתיב בהו ור' שמואל אמר כשריפת בני אהרן, ואתא ר' שמוא' לפרושי מילתי' דר' אלעזר דאמ' תחת כבודו ממש, דהכי הוה מילתא כשריפת בני אהרן שלא נשרפה אלא נשמתן ולא גופן והכא נמי תחת כבודו כתיב, דהיינו גופו, ומשמע תחת גופו נשרף ולא גופו, א"כ לא נשרפה כ"א נשמתן, ונשמתן קורא תחת גופו מפני שהוא באמצע הגוף.
<h2>דף קיד:</h2>
דאי ר' ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ נתקע כי היכא דנדעו דחלבי שבת קריבין ביוה"כ. פי' כיון דאמר דחלבי שבת קריבין ביוה"כ א"כ חול הוא יוה"כ אצל שבת וכמו שעושין בכל ערב שבת דעלמא נעשה גם עתה ונתקע בע"ש וגם נבדיל למוצאי שבת, דהא בהא תליא כל היכא דאיכא תקיעה בע"ש איכא הבדלה במוצאי שבת, ובתקיעת ע"ש יתבטלו מחלבי (צום) [יום] הכיפורים שלא יקריבום בלילי שבת, ובהבדלת מוצאי שבת ידעו שחלבי שבת מותר להפכם ע"ג המזבח בצנורא או להקטירן בלילי יוה"כ. ואהדר כהנים זריזים הן. פירוש ואינן צריכין סימן כ"א שאר העם.
וניתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק לשאר העם, וא"כ ניתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ככל ערב שבת דעלמא, ובמוצאי שבת נבדיל שאין תקיעה בלא הבדלה, וכשיבדילו יהא להם סימן שיוה"כ מותר בקניבת ירק. ופריק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. פי' אלו היינו צריכין לתקיעות ערב שבת להבטילן מקניבת ירק שלא יעשוה בשבת כמו שהיינו צריכין בחלבי יוה"כ היינו תוקעין בערב שבת להבטילן, ובמוצאי שבת היינו מבדילין להתירן, אבל כשחל יוה"כ בערב שבת לא היו מקנבין ירק, שאינן יכולין לבשלו בלילי שבת, ובעל כרחין מערב יוה"כ הכינו, וא"כ כל התקיעה אינה אלא כדי להבדיל במוצאי שבת להתירן, ולא דחינן שבות להתיר כ"א להבטיל מן האיסור, ורב שישא פליג על רב יוסף ואמר דגם להתיר דוחין את השבות, אלא האי דלא דחינן הכא משום דהוי שבות רחוקה, דכי תקעינן הכא בערב שבת לא מהני מידי אלא להבדיל כשיבוא למוצאי שבת, וזהו שבות רחוקה ואילו הי' אומר שבות רחוקה לא התירו ולא יותר לא הוה מקשי' לי' מידי, דהוה משמע שלא התירו כלל, אבל השתא דאמר שבות קרובה משמע דאתא לפלוגי עם רב יוסף דאמר אין דוחין שבות להתיר, ואמר איהו שבות קרובה התירו לתקוע, ואי זו היא שבות קרובה שהיו תוקעין בכל יוה"כ סמוך למנחה כדי להתירן בקניבת ירק, אבל כי חל בערב שבת שאין שם קניבת ירק אין תוקעין להתיר שבות רחוקה, ומקשי' לי' אי הכי דתקעי' כדי להתיר, א"כ במוצאי שבת ליו"ט ניתקע כדי להתיר שחיטה לאלתר, אלא לאו ש"מ לא ניתקנה התקיעה כ"א בערב שבת דהוי להבטיל ולהפרישם מן המלאכה, כדרב יוסף, ומש"ה לא תקעי' בערב שבת דהוי יוה"כ משום דאין מקנבין ירק באותו היום, כך נ"ל פתרון שיטה זו, ועיין מה שכתבתי בשלהי פרק טרף בקלפי (מ"ו.).
<h2>דף קטו:</h2>
אע"פ שיש בהן אותיות השם כו'. פי' ומאי דאמרי' (לעיל ס"א:) שאם היה השם כתוב על ידות הכלים שיגוד ויגנוז אותו, אמת שהוא טעון גניזה בחול, אבל בשבת לא טרחינן לאצוליה, כיון דלא ניתן לכתוב שם.
<h2>דף קיז.</h2>
מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר כו'. פי' מה שהיה אוסר ר' ישמעאל לטלטלו מחמה לצל [לאו] שהפסח (ש)הוא מוכן דאע"ג דלא חזי לאכילה כל יומא אין דין מוקצה בקרבנות, שאין שבות במקדש, אלא העור הוי מוקצה והפסח נעשה בסיס לעור שהוא מוקצה, ומש"ה אסר ר' ישמעאל, אבל הספר נעשה בסיס לתיק שהוא מותר בטלטול שהרי מטלטלין תיק לבדו דתורת כלי יש עליו ואין כאן אלא טלטול דטירחא בעלמא וכיון דלא טרח טירחא יתירה אלא אגב דמציל הספר מציל תיקו עמו שרי, ומהדר דמאע"פ שיש בתוכן מעות מהדרי ליה שהן מוקצות ואפ"ה שרי לטלטלינהו אגב הספר, הכא נמי נטלטל העור אע"פ שהוא מוקצה אגב הפסח. ודחייה מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור הכא נעשה בסיס לדבר שכולו אסור. פי' הספר והתיק עם המעות דומה לכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בתוכה פירות שמותר לטלטלה אבל אבן בלחוד לא, והכא נמי גבי האי פסח הוא בסיס לדבר שכולו אסור דהיינו העור, והמורה פירש שהעור נעשה בסיס לבשר שהבשר אסור לטלטלו משום דהוי מוקצה שאינו נאכל ביומו, ואינו נ"ל שהעור גורם איסור לבשר ולא הבשר לעור, והכי משמע לישנ' דגמרא.
<h2>דף קיז:</h2>
אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו כו'. קשיא לי אמאי שבק מתני' דתנן לקמן (קמ"ג:) חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ונקט ברייתא. תנן נפלה דליקה בלילי שבת כו'. פי' לאו לאקשויי מינה מייתי לה, אלא לפרושה אתי אי אתיא מתני' כר' חדקא אי לא, ולא דמי האי תנן לשאר תנן דעלמא. שחרית מדיחן ואוכל בהן בצהרים. פי' אפי' כרבנן נמי אתיא דאף ע"ג דלא מחייבי אלא בשלש סעודות אם הוא רוצה לאכול ארבע רשאי הוא להדיחן, ונקט לך התנא כל עתות הסעודה שבני אדם רגילים לסעוד בהן.
<h2>דף קכא.</h2>
והתניא הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלין בלילי יוה"כ בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול. פי' ת"ק סבר טבילה בזמנה מצוה הילכך הזב והזבה ושאר טמאין שחל יום שביעי שלהן ביוה"כ טובלין בו ביום ונדה ויולדת שחל ליל שמיני שלהם בלילי יוה"כ טובלין בו בלילה כדי לקיים טבילה בזמנה, ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו ואע"פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה ששוב א"צ להתפלל טובל ביוה"כ כדי לקיים טבילה בזמנה, ור' יוסי אומר בכולהו פליגנא עלך דטבילה בזמנה לאו מצוה ולא דחינן יוה"כ מקמה, ואין אחד מהם טובל ביוה"כ, אך בעל קרי שאסור להתפלל עד שיטבול טובל ביוה"כ כדי שלא יפסיד תפלת יוה"כ, אבל מן המנחה ולמעלה שכבר כלו תפלות יוה"כ אינו יכול לטבול, אלא ממתין וטובל למוצאי יוה"כ ולא אמרי' טבילה בזמנה מצוה.
<h2>דף קכא:</h2>
מני אילימא ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא לאו ר"ש. ק"ל טובא דהא אמרן לעיל בפ' האורג (ק"ו.) דר' יהודא סבר מקלקל בחבורה פטור ור"ש סבר מקלקל בחבורה חייב, ובפ' אלו הנחנקין (פ"ד:) נמי אמרי' מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש והא הכא דאיכא נטילת נשמה ואע"פ שא"צ לאותה נטילת נשמה כלל יחייב ר"ש כדיליף ממילה ומהבערת בת כהן, ור' יהודא יפטור דלא מחייב בנטילת נשמה עד שתהא לצורכו, ואיפכא איבעי לי' למימר, שבודאי בכופין קערה על עקרב שלא תישוך שהיא צידה ר' יהודא מחייב דהויא ליה צידה שהיא מלאכה ואע"פ שא"צ לה חייב עליה, ור"ש פוטר מפני שא"צ לגופה, אבל בהריגה ר' יהודא פוטר דלא מקרי הריגה מלאכה עד שתהא לצורכו, דיליף מאילים, ור"ש מחייב ואע"פ שא"צ לה מפני שהיא גזרת מלך כדכתבית לעיל (ק"ו.), ונ"ל לומר דמאי דגרסי' לעיל דר' יהודא פוטר ור"ש מחייב ואמר המורה דלא איתפריש לן היכא, דאיפכא בעינן למיגרס דר' יהודא מחייב ור"ש פוטר, כטעמייהו, דר"ש סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' והילכך כל נטילת נשמה שאין לו צורך בה פטור עלי', דלא ילפי' נטילת נשמה אלא מאילים דמשכן, והתם הוית לצורך העורות הילכך כל היכא דצריך או לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה שהיא צריכה לגופה, והפוצע חלזון נמי אי לאו דלא ניחא ליה במיתתו ומתכוין שלא ימיתנו דלא הוי פסיק רישיה ולא ימות הוה מחייב ר"ש כיון שהוא נוטל נשמתו מפני שהוא צריך לדמו, דמה לי דמו מה לי בשרו ועורו, וכי מקשה בפ' כלל גדול (ע"ה.) בפוצע חלזון שיתחייב נמי משום נטילת נשמה גם לר"ש מקשה, וכל שכתבתי שם במהדורא קמא דלא מקשה אלא לר' יהודא, אבל לר"ש לא, שא"צ לגוף ההריגה אלא לדם, הכל הבל, דמה לי כששוחט את הבהמה לצורך בשרה ואילים דמשכן לצורך עורן, מה לי חלזון לצורך דמו, א"ו גם לר"ש מקשה. ואי קשיא מ"ש בכבוי הנר כדי לחוס על הפתילה דפטר ר"ש וקרי לי' מלאכה שא"צ לגופה משחיטת הבהמה שקורא אותה מלאכה שהיא צריכה לגופה והלא במקום אחד הוא שוחט לצורך כל הבשר, והכא נמי במקום אחד הוא מכבה לצורך כל הפתילה. תשובה השוחט את הבהמה אע"פ שבמקום הצואר שחט, הנשמה הוא נוטל מכל הגוף, והילכך אם צריך לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה הצריכה לגופא, שלאותו מקום שהוא נוטל הנשמה משם הוא צריך, שהנשמה מתפשטת בכל הבשר והעור והדם, אבל הלהבה שבראש הפתילה אינה מתפשטת בכל הפתילה אלא במקום שהיא דולקת, הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה דהיינו במקום שהיא דולקת שהי' צריך להבהבה, כדאמרן התם בפ' במה מדליקין שהוא עושה פחם, הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה, ודמי לכיבוי דפחמין, אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה אלא כדי לחוס על השאר, הויא לה מלאכה שאצ"ל, ור' יהודא דמחייב בכל מלאכה שא"צ לגופא הכא נמי הוה מחייב בכל נטילת נשמה אע"פ שאין לו צורך באותה נטילת נשמה כלל, שא"צ לא לעור ולא לבשר ולא לדם ומשום דנטילת נשמה הויא קלקול ולא דמיא לכל המלאכות דהויין תיקון ואית לי' לר' יהודא דכל המקלקלין פטורין, שאם עקר נטיעה בלי צורך שלא הי' צריך לא לעציה ולא לפריה אע"ג דתלש מן המחובר פטור מפני שהוא מקלקל, וה"נ בנטילת נשמה היכא דהויא שלא לצורך הויא קלקול וליפטר, להכי איצטריך למיהב טעמא לר' יהודא דיליף לה ממילה ומהבערה דבת כהן וגזירת מלך היא דאע"ג דכל מקלקלין פטורין מקלקל דחבורה ודהבערה חייב, והכא נמי בהריגת המזיקין א"צ לא לעורן ולא לבשרן ולא לדמן, הילכך לר"ש הויא לה נטילת נשמה דידהו מלאכה שאצ"ל ופטור, ולר' יהודא כיון דאיכא נטילת נשמה אע"ג דאינה צריכה לגופא חייב. ומאי דאמרן בפ' כלל גדול (ע"ג:) הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, האי דבעי' צריך לעצים לחיובי' משום קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש, אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים, [חייב] משום קוצר, דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה, ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר, בודאי אם היתה התלישה קלקול כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך שלא הי' צריך לא לעצים ולא פירותיה הוה פטר ר' יהודא מפני שהוא מקלקל, ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דיליף ממילה ומבת כהן, ואלו הי' צריך לעצי' או לפירות', כגון שהיו פירות בראשה ולא הי' מגיע אליהן וקטמה כדי לנוטלן, אע"פ שאין עציה ופירותי' שוין אלא פרוטה והנטיעה יפה כמה סלעים חייב בין לר' יהודא בין לר' שמעון, שכיון שהוא צריך לאותה התלישה מלאכה הצריכה לגופה היא, ואלו תלש עצים ולא הי' צריך להן אין זה קלקול אלא תיקון, או זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש, הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודא, דלר"ש פטור משום קוצר כיון שא"צ למה שתלש, ולר' יהודא חייב נמי משום קוצר, אע"פ שא"צ לאותם עצים שתלש, כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון הרי מלאכת הקצירה עשויה, עיין בפ' אלו הן הנחנקין במהדורא רביעאה.
פמוטות של בית ר' כו'. י"ל של מתכת היו ולא היו מאוסות, ואפילו לר' יהודא שרו דחזי למיתב עלייהו והוא שלא הדליק עליהן באותה שבת, שלא יהו מוקצות מחמת איסור, כדאמרן לעיל בפ' כירה (מ"ד.).
<h2>דף קכב.</h2>
קרונות של בית ר' מותר לטלטלן בשבת. פי' עגלות היו למרכבת אנשים, ומותר לטלטלן בשבת ואע"פ שהן נגררות, אפילו ר' יהודא דאסר לגרור מטה וספסל, הכא שרי וכדתנן בשלהי פ' י"ט (כ"ג:) ר' יהודא אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, והתם אמרי' תרי תנאי אליבא דר' יהודא דאיכא מאן דאסר ואתא ר' אבא למימר דהלכה כמאן דשרי.
אם בשביל ישראל אסור. נ"ל שאסור לכל ישראל ולא אמרינן הכא שאם עשה בשביל ישראל זה שיהא מותר לישראל אחר כדאמרי' בבא מחוץ לתחום בפ' אין צדין (כ"ה.) ובפ' בכל מערבין (מ.) שאם בא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר והכא סתם קאמר אם בשביל ישראל אסור דמשמע אסור לכל ישראל, וטעמא דמילתא יש לומר משום דהכא מלאכה האסורה מן התורה והבאת חוץ לתחום היא מדרבנן, אי נמי יש לומר הבאת חוץ לתחום דטריחא מילתא למיזל התם לא גזרו אלא בישראל זה שהביא בעבורו וגזירה שמא יאמר לו עוד לך והבא אבל ישראל אחר שאין מכירו לא יאמר לו לך והבא והילכך שרי, אבל הכא דליכא טירחא יתירא אסור לכל ישראל גזירה שמא יאמר לו שיעשה עוד בשבילו. ומספקא לי אם הביא גוי לישראל מים בכרמלית דליכא אסור תורה כ"א דרבנן אם הוא יכול לשתותם, דבמתני' לא תנן אלא אסור תורה, ואי מדמינן כל איסורי דרבנן להבאת חוץ לתחום, או דילמא בחוץ לתחום יש לומר דאחמור רבנן מפני שישראל אסור ללכת שם וגזירה שמא יאמר לגוי שילך ויביא לו, אבל מים דרך כרמלית שיכול ישראל ללכת שם ולשתות לא גזרו.
<h2>דף קכב:</h2>
אע"פ שנתפרקו בשבת. פי' אע"ג דבכלים הנשברים אמרי' לקמן (קכ"ד:) דבעינן שיהיו השברין עושין מעין מלאכה, הכא בדלתות אע"ג דלא חזו למלאכה שרי, מפני שהוא יכול להחזירם שם, אבל השברים אינו יכול להחזירם ולהדביקם. ואם הי' צריך מעשה אומן להחזירם היו אסורין עד שיהי' ראויים למלאכה. אינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן. פי' ואע"פ שראוים למלאכה הן אסורין דהו"ל נולד. אלא אמר אביי ה"ק כו'. פי' ובמתני' חד בשבת תנן ובתר נתפרקו תנינן ליה, ומש"ה הוה משמע דהאי בשבת קאי אנתפרקו, ואמר אביי דלא קאי אלא אנוטלין, אבל פתרון המורה מוכיח דהאי בשבת ברישא תני לי' סמוך לנוטלין, ואינו נ"ל דאי לא תני בשבת בתר נתפרקו לא הוה משמע דנתפרקו בשבת ולא הוה מקשה תלמודא מידי א"ו הכי תנינן מתני' כל הכלים ניטלין ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בשבת וקאי בשבת אניטלין ולא אנתפרקו. וזה דומה למקרא דכתיב (ויקרא כ"ה) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, שהרי הי' להן לאכול בשביעית מה שזרעו וקצרו בששית, אלא אוכי תאמרו קאי שבשנה השביעית שלא יזרעו יאמרו מה נאכל לשנה הבאה. ה"ק שניטלו ניטלין א"ל רבא חדא דניטלין קתני ועוד מאי ולא מחזירין. כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים. וה"פ, ה"ק שניטלו ניטלין ואתא לאשמעי' כמתני', וא"ל רבא חדא דנוטלין קתני ולא ניטלין, דהו"ל למיתני שנתפרקו אי הוה תני ניטלין, ותו מאי ולא מחזירין, והא אף ליטול נמי אתה אוסר, ומה לו לומר אין מחזירין, דמשמע דוקא החזרה אסורה, אבל הנטילה מותרת.
<h2>דף קכג.</h2>
הא מני ר' נחמי' היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. נ"ל דל"ג אלא הא מני ר' נחמיה היא בלחוד. ופי' דאסר כלים שמלאכתן לאיסור אפילו לצורך מקומן, כדכתבית לקמן במהדורא תנינא. למימרא דסבר רב נחמן דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול (פי') [כו']. נ"ל דלאו משום דפסק הילכתא כבן תדאי ילפי' הכי דגם ת"ק טלטול מן הצד שרי, ומאי דאמר ר"נ מלמטה למעלה אסיר אפילו כת"ק לא אתי, אלא הכי קא מקשה לי', מדפסק הילכתא כבן תדאי אלמא שמיעא לי' הך בריתא דשרי טלטול מן הצד בין למר בין למר, ולא פליגי אלא כשמכוסה כולה דלא שרי ת"ק לאזוזי גחלים ע"י כוש וכרכר ובן תדאי שרי, וס"ל כי הך ברייתא, מדפסק הלכה כבן תדאי, וא"כ אמאי אסר גבי פוגלא מלמטה למעלה. וחררה שטמנה בגחלים. נ"ל דאע"ג דלא כבו אין בהן אלא איסור מוקצה ולאו משום הבערה דלא מקרי הבערה אלא כשמבעיר שלהבת והילכך בין כבו בין לא כבו מותר לטלטלה והן ננערות מאליהן, ולא היא, דוקא כבו אבל אם לא כבו הויא הבערה כשמהפך בהן, דהכי אמרי' בכריתות בשלהי פ' ספק אכל חלב (כ'.) ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר התחתונות.
<h2>דף קכג:</h2>
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין אבל מחמה לצל לא. עיין מה שכתבתי במהדורא קמא בפ' נוטל אדם את בנו דהא דרבא אליבא דר' יהודא הוא, אבל ר"ש דלית לי' מוקצה אפי' מחמה לצל שרי, אבל ריב"ם זצוק"ל כתב דמודה ר"ש בהני ואין ממש בדבריו.
<h2>דף קכד.</h2>
הכא במאי עסקינן מחמה לצל. ק"ל טובא השתא רבא דלא אסר אלא מחמה לצל מוקי למדוכה ועלי מחמה לצל, וכ"ש רבה דאסר אפילו לצורך מקומו דמצי לאוקומינהו בין מחמה לצל בין לצורך מקומו, ואמאי כי אקשי לי' אביי לעיל מינייהו פריק לי' הא מני ר' (חנניא) [נחמיה] היא. ונ"ל דרבה דפריק לעיל (קכ"ג.) הא מני ר' (חנניא) [נחמיה] היא שפיר פריק לי', דלא מצית לאוקימנ' מחמה לצל או לצורך מקומו הא לצורך גופו שרי, דאינהו מוכחי דאפילו לצורך גופו אסור, דמפליג במדוכה בין יש בה שום ובין אין בה שום, ש"מ דכי אין בה שום אפילו לצורך גופא אסורה, דאם איתא דלצורך גופא שריא אדמפלג בין יש בה שום ובין אין בה שום, ליפלוג וליתני בדידה, לצורך מקומה או מחמה לצל אסורה אבל לצורך גופא שריא, אבל השתא דפסיק ותני אם אין בה שום אין מטלטלין אותה, ש"מ דאפילו לצורך גופא [אסירא, וכן מוכיח מהך דעלי, דאי אמרת לצורך גופה] שרי, אמאי איצטריך למיתני לקצב עליו בשר דמשמע משום שמחת יו"ט שרו לה והא אפילו בכל תשמיש שהן צריכין לו מותר, א"ו ש"מ אם קוצב עלי' בשר אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו, הילכך רבה שתירץ לו הא מני ר' (חנניא) [נחמיה] היא, העיקר תירץ לו, אבל רבא שתירץ לו מחמה לצל לפי שיטתו השיבו, שאביי הי' מקשה לו כך, בשלמא לרבה דאמר לצורך מקומו אסור מצי לאקומינהו לצורך מקומו, אלא לדידך דשריית אפילו לצורך מקומו היכי מוקמת להו. ואהדר ליה שגם אני יכול להעמידה במחמה לצל ולחלק ביניהם כמו שאתה מחלק לרבה, אבל מיהו עיקר התירוץ הוא דתני ר' (חנניא) [נחמיה] נינהו כדפריך רבה וכדתריץ רבא גופי' לעיל במדוכה דר' נחמי' היא ולעולם אחר התרת כלים נשנית, ותירוץ העלי הוא מפני שהאדם מייחד לו מקום כדתריץ רבא לעיל (קכ"ג:) ומש"ה לא מנאו ר' אלעזר לעיל (קכ"ג:) כשאמר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו.
<h2>דף קכד:</h2>
לא קשיא הא ר' יהודא והא ר"ש והא ר' נחמי' הכא גרסינן דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, שהרי הכלים מלאכתן להיתר ואפ"ה הי' אוסר להסיק בהם, ולא אתי כר' נחמי' דמתני', אלא כר' דברייתא, דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, וסתם כלי לאו להסקה קאי.
<h2>דף קכה.</h2>
אלא אמר רבא בשבריו דהאי תנור קא מיפלגי. פי' וסבירא להו דכל דלא הוה מנא לענין טומאה לא הוה מנא לענין שבת ואע"ג דחזי לאשתמושי בי'.
<h2>דף קכה:</h2>
ורב יוסף אמר רב אסי אמר ר' יוחנן כו'. מ"ש במהדורא תנינא דכיון דפליגו בהא מילתא רבה ורב יוסף קי"ל דהלכה כרבה ליתא, דלא הויא פלוגתא דרבה ורב יוסף אלא פלוגתא דרב אמי ורב אסי, דרבה אמר משמי' דרב אמי ורב יוסף אמר משמי' דרב אסי, ורב אמי ורב אסי הוא דפליגו ולא רבה ורב יוסף, וכבר איפסקא הילכתא בפ' במה טומנין (נ'.) כרב אסי, דאיפליגי התם רב ושמואל ורב אסי, דרב אמ' קישר ושמואל אמר חישב ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קישר ואע"פ שלא חישב, ורב אשי סייעיה לרב אסי ממתני' דתנן הקש שעל גבי המטה כו', למימרא דהילכתא כוותי'. ולקמן בפ' נוטל (קמ"ב:) אמרינן אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, ואמר התם רבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל והילכתא כרב דקאי רב אמי א"ר יוחנן כוותי' בפ' כל הכלים, וקשיא דידי' אדידי' דהא רבינו יצחק גופו פסק הלכתא בפ' במה טומנין כרב אסי, הילכך הכא נמי הלכה כרב אסי שאם הניחה שם מדעת נעשית כסוי חבית ושרי לטלטולה.
<h2>דף קכו.</h2>
קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו כו'. פי' כך הוא הקנה למנעול כמו הפקק לחלון, שאם הי' קשור ותלוי דמי לדלת שנועלין ופותחין בה ואם לאו דמי לבנין, כך הוא זה הקנה אם הוא קשור ותלוי דמי למפתח שנועלין ופותחין בו ואם לאו דמי האי נעילה דנעיל בהאי קנה כבנין.
<h2>דף קכז.</h2>
איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקא אמרי' אע"ג (דלית) [דאית] לי' אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. פירש המורה איבעיא להו אליבא דרב חסדא. ואינו נ"ל דהיכי תיסק אדעתין למימר דרב חסדא דאמר חמש אין טפי לא באורחין מועטין קאמר אבל באורחין טובא אפילו טובא נמי א"כ שמואל דפליג עלי' ואמר אפילו טובא נמי באורחין מועטין קאמר, וכיון דאורחין מועטין נינהו אמאי שרינן להו לפנות אפי' טובא שלא לצורך, א"ו לא שרא שמואל לפנות טובא אלא לפי צורך האורחין, מכלל דרב חסדא אפילו באורחין טובא לא שרא אלא ה' קופות, והך בעיא היא אי הוה הלכה כרב חסדא ואע"ג דאית לי' אורחין טובא לא שרינן לי' אלא ה' קופות או דילמא הלכה כשמואל והכל לפי האורחין.
<h2>דף קכז:</h2>
והתירו לי את נדרי. פי' מפני שלא הקדישם בכל לב אלא כדי לאוסרם על בנו, אבל אם הי' מקדישם בכל לב לא הי' נזקקים לו להתיר.
<h2>דף קכח.</h2>
ובלבד שלא יקטום בכלי. פירש המורה כדרך חול כדאמרן האי מאן דפרים סילקא דדמי לטוחן. ואינו נ"ל, שא"כ אל יחתוך אדם צנונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שלחנו או לא יפתות את פתו דהוי תולדה דטוחן, אלא כל מידי דבעי למיכלי' לית בי' משום טוחן ופרים סילקא לא מחייב אלא כי פרים לי' על דעת לבשלו, שאין הסילקא נאכל חי. והאי דקאמר הכא שלא יקטום בכלי נ"ל מפני שהן קשים כעצים מיחזי כמאן דקטים להו לצורך שום תיקון ולאו לצורך אכילה. דג תפל אסור לטלטלו. ואי אמרת נימלחי' משוי לי' אוכלא ואסור לשוויי אוכלא בשבתא, אי נמי לא חזי ההוא יומא אע"ג דמלח עד שיתייבש מפני שהוא רך ומאוס לאוכלו חי.
<h2>דף קל:</h2>
חדא דר' אליעזר שמותי הוא. פירש המורה ברכוהו כדאמרן בהזהב. ואינו נ"ל שיהיו קורין אותו בלשון גנאי, ואף בשעת המעשה אומר וברכוהו ולא שמתוהו. ואני שמעתי שהי' מתלמידי שמאי ומפני זה אין הלכה כמותו.
<h2>דף קלא.</h2>
אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים ואינן. פי' מי גרם לאסור לטלטל מחצר לחצר, ואע"פ שלא שיתפו, עירוב הבתים, שעירבו בתי כל חצר וחצר לעצמן ושכיחי מאני דבתים בחצר וגזרי' כלים ששבתו בחצר אטו כלי הבתים, אבל אם לא עירבו גם הבתים, דלא שכיחי מאני דבתים בחצר, מותר לטלטל מחצר לחצר כר"ש. ורב סבר הלכה כר"ש והוא שלא עירבו, אז מותר לטלטל מחצר לחצר, אבל אם עירבו אסור לטלטל מחצר לחצר גזירה משום מאני בתים, והילכך כל זמן שהחצירות מותר לטלטל מזו לזו גם בכל המבוי נמי מותר לטלטל, אבל אם עירבו הבתים, והחצרות לא שיתפו, כי היכי דאסור לטלטל מחצר לחצר, הה"נ אסור לטלטל בכל המבוי, משום דסבר רב הלכה כר"ש דאמר חצרות וקרפיפות רשות אחת הן, ומבוי כמו קרפף דומה, ומבוי וחצרות רשות אחת הן, ואע"פ שהחצרות מוקפות מחיצות לא חשיבי הנהו מחיצות לר"ש כלל, דלא חשיבי לי' מחיצות אלא מחיצות הבתים המצריכות לערב בין בית ובית, אבל מחיצות דחצרות כאלו אינן והוו להו כחמש חבורות ששבתו בטרקלין ואין מחיצות ביניהן שאינן צריכות לערב, וכיון שאין מחיצותיהן חשובות כלל הו"ל מבוי וחצרות כאלו הי' פתוחין ופרוצין זה לזה ואויר אחד הן, וכיון שאויר א' הן אינך יכול לחלקו ולומר חציו אסור וחציו מותר, הילכך אם לא עירבו הבתים, שהחצרות מותרות לטלטל מזו לזו כלים ששבתו לתוכן, הוא הדין גם המבוי מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו לתוכו, אבל אם עירבו הבתים שאסור לטלטל מזו לזו, כך אסור לטלטל בכל המבוי, שאויר אחד הוא נחשב חלל אויר המבוי עם אויר החצרות ואי אפשר להיות חציו אסור וחציו מותר.
<h2>דף קלא:</h2>
כל שעתא ושעתא זימני' הוא. פירש המורה כיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילו מונחת בקופסא (הילכתא) [הילכך] כל יומא רמיא מצותה עלי', ואינו נראה לי דהא קי"ל דחובת גברא היא וכלי קופסא אין חייבין בציצית, והו"ל לתרוצי הכי קסבר כלי קופסא פטורין מן הציצית, אלא ודאי על לבישתה קאמר דכל שעה שהוא לובשה חייב להטיל בה ציצית והילכך תדחה שבת, ומתרץ רב נחמן הואיל ובידו להפקירן, וכיון שמפקיר טליתו לא קרינן בי' כסותך, ואע"פ שלובשה אינו עובר, דלא תהא אלא טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית, וכן נמי הבית כשמפקירו לא קרינא בי' ביתך ואע"פ שחובת הדר היא, כל זמן שלא שכרה ממנו הו"ל כחונה בבית חבירו שאינו חייב במזוזה.
<h2>דף קלב:</h2>
דילמא משום גברא הוא דלא חזי. פי' ואע"פ שמ"מ חמורה הצרעת, שטומאתה דוחה את העבודה, משא"כ בטומאת מת, אנן אקציצה דצרעת מהדרינן, כדאמרינן מילה דוחת אותה, וא"כ מה שאומר דצרעת דוחה את העבודה מקציצתה קאמר, שאין קוצצין את הבהרת מפני העבודה.
נגעים טהורין מאי איכא למימר. אי הוה בעי הוה א"ל ונגעים טהורין מנלן דדחו עבודה, אלא דרב אשי בעי למימר דמן דינא הוא דלא דחיא עבודה צרעת ואפילו בנגעים טהורים משום דבעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה. ונגעים טהורים פירש המורה כגון בוהק ופרחה בכולו, ואינו נ"ל, דבהק אינו נגע, דכל שהוא מקרום ביצה ולמטה לא מקרי נגע, והקוצצו אינו עובר, ומאי דמרבה בספרי (פ' כי תצא סי' רע"ד) עד שלא נזקק לטומאה הוא נגע מקרום ביצה ולמעלה אלא שאין בו סימן טומאה שער לבן ומחי' ופסיון, ופרחה בכולו נמי אין לומר בו שלא יקוץ כיון דפרחה בכולו אטו כל גופו יקוץ, ונראה לי דנגעים טהורים הם נגע העומד שני שבועות ולא פשה ולא הביא סימן טומאה שהוא טהור, כדתנן בפ"ק דנגעים, וכל זמן שיולדו בו סימני טומאה הוא טמא, כדתנן בפ"ג דנגעים עור הבשר מיטמא בשני שבועות ובשלשה סימנין בשער לבן [וכו'] ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ואחר הפטור ובפסיון בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ואחר הפטור, והילכך כיון שראוי להיות טמא אסור לקוצו, וכל זמן שהנגע בו אע"פ שהוא טהור פסול לעבודה, כדתנן בפרק מומין אלו בבכורות (מ"ה:) ובעלי נגעים טהורין פסולים באדם וכשרים בבהמה.
<h2>דף קלג:</h2>
מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד כו'. פי' ה"א דם מיפקד פקיד ובלא מציצה נמי עתיד הוא לצאת, ולא בא התנא להתיר המציצה אלא משום דעביד טירחא יתירא, קמ"ל דחבורי מיחבר, וסכנה היא לו, והמציצה שהתיר התנא חבורה גמורה היא ומשום סכנה התירו לו.
<h2>דף קלד:</h2>
רב יהודא ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו כיצד קתני כו'. פי' ת"ק סבר כיצד מרחיצין אותו ע"י זילוף, והזילוף נמי ביד אבל לא בכלי, אבל לרחוץ כל גופו אסור, שכמו שאסרו רחיצת כל גופו לגדול, כדאמרן בפ' כירה (ל"ט:) הה"נ אסרו אותה לקטן, ור' אלעזר בן עזריה סבר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, וכ"ש יום שני ויום ראשון, וכ"ש לפני המילה, דלא גזרו רבנן רחיצת כל גופו אלא בגדול ולא בקטן, מפני שהוא צריך לרחיצה בחמין. ורבא פירש דגם ת"ק מתיר הי' רחיצת כל גופו בין לפני המילה בין לאחר המילה, ודוקא יום ראשון למילתו הי' מתיר לרחוץ, אבל יום שלישי לא הי' מתיר אלא בזילוף ולא ברחיצה, ור' אלעזר בן עזריה הי' מתיר גם יום השלישי ברחיצה, ואין בין ת"ק לראב"ע אלא יום שלישי, אבל יום ראשון ויום שני ולפני המילה גם ת"ק שרי. ואיפסקא הלכה כראב"ע דשרי אפילו יום שלישי בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת, בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו, מפני שסכנה היא לו. וכל סוגיא דשמעתא אזלא דלא מחללינן עלי' שבתא להחם לו חמין בשבת, דעד כאן לא שרינן לי' אלא רחיצת גופו, אבל להחם לו חמין בשבת אסור, דהא מרחיצין קתני ולא מחמין, ועוד דתנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דין אחד להם, והיאך נוכל לחלק ביניהן ולומר דרחיצה דקמי מילה לא דחיא שבת ודבתר מילה דחיא שבת כדכתבית במהדורא תנינא, א"ו מוכחא מתני' דלא שרינן לי' אלא רחיצה בלחוד ולא שיעשו לו חמין בשבת ומרחיצין דר' אלעזר דומיא דמרחיצין דת"ק הוא ולא שיחממו לו חמין בשבת והאי דאמר שהוחמו בשבת ע"י גוי הוי כדפריש ריב"ם זצק"ל (ומפני שבמעשה), והאי דקאמר מפני שסכנה היא לו, לאו סכנה ממש שנחלל עליו את השבת שאין המילה מכה של חלל אלא לדחות מפניו הרחיצה שהיא איסור רבנן. ורב אחא משבחא (בפ' וירא שאילתא י') ורבינו יצחק מפא"ס (בסוף הפרק) ובעל ה"ג (הלכות מילה) זצק"ל שמתירים היכא דאשתפיך חמימי' ואיבדור סמני' בתר דאימהיל שמחללין עליו את השבת מפני שסכנה היא לו צריכין ראי' גדולה לדבריהם, ואינו נ"ל ההיתר שלה' לחלל עליו את השבת, דכי היכי דמקמי מילה לא מחללינן, כדמוכח בפ' הדר עם הנכרי (ס"ז:) הה"נ לאחר המילה לא מחללינן, דהכי תנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דינן שוה. ודברי רבא שהביא בעל הלכות גדולות דאמר הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, בפסחים בפ' אלו דברים (ס"ט.) הן, והכי אמרי' התם השיב ר"ע הזאת טמא מת שחל להיות שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנ' ארבע אמות דרך רה"ר, וליעבר' דהא שמעי' לי' לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה [דוחין] שבת, הנ"מ היכי דגברא חזי, אבל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עלי', אמר רבה לדברי ר' אליעזר קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו, דהא חזי, קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי פי' קטן חולה שכל זמן שלא ירחיצוהו בחמין לא ייראה למול ואם ידוחוהו ייראה למול, ולהכי קרי ליה חולה שהוא צריך להתחזק בחמין קודם המילה כדי שיוכל לסבול צער המילה, אבל לא חולה ממש, דא"כ לאו בר מילה הוא כלל, כדתנן (להלן קל"ז) קטן החולה ממתינין אותו עד שיבריא, וכיון שבלא חמין אין ראוי למול לא חל חיובא עלי' ואין מחמין לו חמין בשבת, אמר רבא אי בריא חמין למה לי, אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי, כך מצאתי כתובה הגירסא בכל הספרים, וכך גורס גם המורה ופירש חולין הן כל זמן שלא נרחצו בחמין ואפילו לר"א צריך להיות מחמין חמין מע"ש, ובעל הלכות שגורס אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, נראים לי דבריו בזה, וגירסת הספרים אינה נראית לי, דהא כל דרמי עלי' חיובא בחול דחו מכשיריו שבת לר' אליעזר, ואם כל הקטנים לא רמו עלייהו חיובא א"כ היאך צוה השם למול, כל אדם יכול להיפטר משום דלא רמי עלייהו חיובא ולא עברי בעשה, אלא ודאי אע"ג דחולין הן כך צוה להחם ולמול כמו שצוה להביא איזמל ולמול, וכיון שכך צוה בחול גם השבת דוחין, והילכך (מחללין) [מחמין] גרסינן, ולא דמיא מילתא דרבא לרבה, דרבה חילק בין בריאים לחולים, והילכך יש לומר על בריאים רמיא חיובא ולא על חולים, אבל רבא דאמר הכל חולין הן בעל כרחין הכי רמיא עלייהו חיובא בחול להחם ולמול, והילכך גם בשבת מחמין, אבל מיהו כל זה הוא אליבא דר' אליעזר כדאמרי' בפירוש התם לדברי ר' אליעזר, אבל לרבנן דאמרי שאין המכשירין דוחין את השבת בודאי שאין מחממין חמין בשבת. ומפני שקראו הקטן חולה נתן עליו בעל ההלכות תורת חולה לחלל את השבת, ולא היא דלא נקרא חולה אלא שצריך להתחמם בחמין להתחזק ולמול, ולא שיהא מסוכן לחלל עליו שבת כדין חולה המסוכן למות.
<h2>דף קלה:</h2>
ויש יליד בית נימול לאחד גרסי', ולא לאחר שמנה, וכך מצאתי בכל הספרים, וה"ג בירושלמי יש קטן נימול ליומו, היך עבידה, ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו, נתגיירה ואח"כ ילדה נימול לשמנה.
<h2>דף קלו.</h2>
מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חי הוא. פי' חשוב חיותו קצת ולפיכך שחיטתו מטהרתו, והה"נ דחשיב חיותו שאסור לחבול בו בשבת דלא כמחתך בשר מת דמי, ומש"ה אין מלין אותו בשבת, דאע"ג דאמרי' חי הוא לאו שנחלל עליו את השבת דכיון דקים לן שאינו יכול לחיות לאו בר מילה הוא, ולא דמי לטריפה שאינה יכול' לחיות, דטריפה אע"ג דאינה יכולה לחיות הרי הוא כחי לכל דבר וגיטו גט, כדאמרי' (יבמות ק"כ:, גיטין ע':) שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין, וכי היכי דגיטו גט ה"נ דקידושיו קדושין וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום. ובפ' הקומץ בתרא (ל"ז:) אמרי' דטרפה חייב ליתן חמש סלעין, כדכתבי' התם, וחייב הוא בכל המצות שבתור' ואם נולד טרפה בר מילה לשמונ' הוא ודחי שבת, כללו של דבר הרי הוא כחי לכל דבריו לבד בזה שההורגו אינו נהרג. ומאי שנא טרפה מבן שמנה, שבן שמנה אינו ראוי לחיות עד שלשים יום והילכך אינו כחי לכל דבריו, אבל טרפה יכול לחיות עד שנים עשר חודש והילכך הוא כחי לכל דבריו.
אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג. פי' הכא נמי חזקה מסייעת את המיעוט שהולד כל זמן שהיא במעי אמו בחזקת שלא כלו לו חדשיו הוא והילכך לא סמכי' ארוב נשים יולדות בן קיימא כדי להוציאו מחזקתו אלא חיישי' למיעוטא דמפילות ומוקמינן לי' אחזקתיה, אבל היכא דאין החזקה מסייעת המיעוט התם ודאי לא חיישי' למיעוטא כדכתבית בפ' שלישי דבכורות משום רבינו תם זצק"ל, עיין מה שכתבתי בהכל שוחטין במהדורא תליתאה.
ומר סבר מת הוא. פי' ולא בר חבורה הוא, אבל מיהא לא מטמא עד שימות, ולא דמי לניטל ירך וחלל שלה ולנשברה מפרקת ורוב בשר עמה ולעשאה גיסטרא שהן כנבלה ומטמאין אע"פ שמפרכסין, דההוא פירכוס לא הוי אלא כזנב הלטאה שמפרכסת אע"פ שהיא חתוכה, אבל פירכוס דבן שמנה כיון שיכול לחיות עד כ"ט יום חשוב פירכוס ולא מטמא עד שימות, וראיתי שריב"ם זצק"ל כתב על דכ"ע מת הוא כמו טרפה והחובל בין בטרפה בין בבן ח' לא יהא חייב, דכמתים דמי, וחבלה תולדה דהוצאת נשמה היא ונטילת נשמה לא שייך בהו דמתים הן, וההורג אפילו אדם טרפה פטור דגברא קטילא קטל וה"נ לא שייך בהו חבורה, ואינם נ"ל דבריו כלל, דטרפה כחי הוא לכל דבריו, ומש"ה שחיטתו מטהרתו, משא"כ בבן ח', וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו חבורה, ואפילו לפי מה שסברנו דבן ח' הוי כחי לא דמי לטרפה כדפרישית. ואל תביא ראי' מההורגו שפטור, משום דבעי' כל נפש, והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא קטילא הוי, ודוקא לענין זה, אבל לכל דבר כחי הוא לכל דבריו, שהרי גיטו גט, וה"ה לכל מילי כדפרישית.
<h2>דף קלז:</h2>
המברך אומר ברוך אשר קידש כו'. פי' אע"פ שבירך על המילה, עוד חוזר ומברך כורת הברית, מפני שניתנה מצוה זו לאבות, מה שאין כן בכל המצות.
<h2>דף קלח.</h2>
א"ר זירא כוותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד פסולת למעלה ואוכל למטה כו'. פי' לא דמי המשמר לבורר, דבורר הוי בחטים כשכיברן בכברה להשיר דרך הנקבים העפרורית שיש שם ונמצא פסולת למטה ואוכל למעלה, אבל המרקד את הקמח משיר הקמח דרך הנקבים והסובין נשארין בנפה, ובין בורר חטים שהפסולת למטה ואוכל למעלה ובין המרקד שהפסולת למעלה ואוכל למטה שניהן הן נקראין פסולת מתוך אוכל שהרי מקבץ הפסולת למקום אחד ומשליכה והאוכל מניח, ואוכל מתוך פסולת דאמרי' (לעיל ע"ד.) דהוי שינוי כגון שבורר האוכלין אוכל אוכל ומניח הפסולת שם, שאין דרך העולם בכך, ובורר דתנן בפ' כלל גדול בנפה ובכברה הוה, דומיא דמרקד, אלא שהמרקד בקמח והבורר בחטים, והמורה פי' התם במשנה (לעיל ע"ג.) הבורר פסולת בידיו והמרקד בנפה, ואינו נ"ל דהתם (ע"ד.) אמרי' אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד ובקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור בנפה ובכבר' לא יברור ואם בירר חייב חטאת, אלמא אין חיוב חטאת נוהג אלא בנפה וכברה.
משום מאי מתרינן ביה. פי' כיון דהבערה לחלק יצאת כאלו כתיב לאו אבל מלאכה ומלאכה דמי, והוו להו כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה. מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת הכא נמי נוטל אוכל ומניח פסולת. פי' מפריש הפסולת מן האוכל ונוטל האוכל ומניח הפסולת וה"נ הכי עבוד.
טלית כפולה לא יעשה. פי' המורה לשטוח טליתו על ארבע יתדות לישן תחתיה וראשיה מתכפלין (מכאן) [לכאן] ולכאן לצד הארץ והויין ליה כתלים להגן מן החמה דהוי אוהלא, ואינו נראה, דמה איסור יש בכפילת ראשיה שנעשים לו כתלים, כי אם בפריסתה שעושה אהל על ראשו ומה לו לומר כפילה, ונ"ל לפרש כך טלית כפילה שהיתה טליתו תלוי' מבע"י על יתד אחד והי' היתד באמצעה ושני ראשי' משולשלין מיכן ומיכן ליתד, ובעבור זה קורא אותה כפילה שהיתה תלוי' כפולה שהיתד הי' באמצעה, ועכשיו ביום השבת רוצה לפרוש שני ראשי' לכאן ולכאן ולשטחן על יתדות אחרים כדי לעשות לו צל, ואתא למימר שלא יעשה ממנה אהל בשבת, ולא אמרי' כיון שהיתה תלוי' ביתד מע"ש הו"ל כאלו התחיל מבע"י, והשתא לא הוי אלא כמוסיף בעלמא ומותר להוסיף בשבת, דזה שתלאה ביתד לא מוכחא מילתא דלשם אהל תלאה שם, אלא כאדם שתולה טליתו שלא תלך אנה ואנה, והילכך כששוטח שני ראשיה אהל גמור קעביד, אבל אם כרך מאתמול על שני ראשי' חוט או משיחה כדי למותחן בהן, מוכחא מלתא שדעתו לעשות מהן אוהל, והלכך כשתלאה ביתד מבעוד יום הוי תחלת אוהלא ועכשיו כששוטח שני ראשיה אינו אלא מוסיף על אוהל עראי.
<h2>דף קלח:</h2>
שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. פי' שתהיה ברורה בלי מחלוקת שכולן שווין בה אלא היא מסופקת בחלוקה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, והכי איתא להא מתניתא בריש תוספתא עדיות ותני בה תחלת כל דבר שמאי אומר מקב חלה והלל אמ' מקביים, כלומר תחלת המחלוקת היא זו שנחלקו בה שמאי והלל הקדמונים, ואחר כן נתרבו מחלוקות תלמידיהן ב"ש וב"ה, וזהו ישוטטו לבקש דבר ד' שבתחלה היתה כל התורה ברורה בלי מחלוקת, שאם הי' נולד להן ספק היו עומדין על המנין בסנהדרין גדולה וקובעין הלכה ומשם מתפשטת ההלכה בכל ישראל עד שגברו השמדיות בישראל ולא יכלו לעסוק בתורה כראוי ומתוך כך נתרבו הספקות והמחלוקות בישראל.
<h2>דף קלט:</h2>
מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים. נ"ל לפרש כך שהמשמר' היא מבגד עב של פשתן או של צמר או שק ויש לה לולאות שתולין אותה ושוטחין אותה על גבי יתדות ונותנין ע"ג שמרים וכשרוצה מלקט כל הלולאות ועושה אותה כמין שק שיש לו בית קיבול ומצניע שם חפציו, ומערים אדם על המשמרת ותולה אותה כמין שק ומצניע שם רימונים, שבהיתר תולה אותה להשתמש בה כדרך שק, וכיון שתחלת תלייתה היתה בהיתר נמלך ומותחה ע"ג יתדות ליתן עליה שמרים דמוסיף על אהל עראי הוא.
וגני במיעברא. אע"ג דאמרי' בפ' יוה"כ (ע"ז:) תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צווארו במים ואינו חושש, ותניא נמי (שם) שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין דוקא לעבור ברגליו, אבל ע"י מעבורת אסור מפני שמוליך המעבורת על המים שהן כרמלית, וגם לומר לגוי אסור, שכל שהוא אסור לעשות אסור לומר לגוי, וזה היה עושה ערמה שיעבירנו הגוי.
<h2>דף קמ.</h2>
חרדל שלשו מע"ש. פי' אבל ללושו בשבת אסור וכ"ש שאסו' לטוחנו בשבת אפי' ע"י שינוי כדאמרינן לקמן (קמ"א.) בפלפלתא דהתם לא בעי לישה, אבל הכא בעי לישה.
<h2>דף קמא.</h2>
דילמא אתי לאשויי גומות כל אלה הלכות רבא באות כר' יהודא משום דס"ל כוותיה, כדאמרינן לקמן בפ' נוטל (קמ"ג.) ואין הלכה כמותו דקי"ל כר"ש.
<h2>דף קמא:</h2>
מנעל שעל האימום ר"א מטהר וחכמים מטמאין. פי' כל זמן שהמנעל לח שצריך להתייבש על האמום ס"ל לר"א דלאו מנא הוא, שלא נגמרה מלאכתו אלא כשיתייבש יפה, ורבנן סברי דחזי לנעילה ואע"פ שהוא לח, אבל אם היה נגוב כל צורכו אע"פ שעומד על האמום מודה ר"א דהוא כלי ומקבל טומאה וניטל בשבת, והוא שנתנגב מבע"י אם לא שלא יהיה נולד, ומותר לשומטו בשבת, ואם הי' רפוי מודה ר"א דמותר, שכבר נגמרה מלאכתו ונתנגב כל צורכו, ולפיכך הרפה האומן את האמום, ולא הניחו בתוכו אלא כדי שלא יתקלקל ויתמעך, והכא משמע דבכל מנעל פליגי ומפני שלא נגמרה מלאכתו, אבל בפ' כ"ו דכלים משמע דבמנעל העשוי כיסוי לאמום שלא יפגם פליגי, לר"א לא חשיב כלי כיון דלאו לנעילה עבוד, וחכמים חשוב להו מאני דפעמים שנועלין אותו, והכי תני עלה (תוספתא דכלים ב"ב פ"ד) מנעל על האמום ר"א מטהר וחכמים מטמאין, אר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל שעל האימום שהוא טהור, על מה נחלקו על שנוטלו מן האמום שר"א מטהר וחכמי' מטמאין מפני שהאש' ננעלת בו ומחזירתו לאמום, זה מוכיח דבמנעל שהוא כסוי לאמום פליגי, ויש להעמיד שיטתינו נמי דבמנעל שהוא (כי) כיסוי לאמום פליגי, והא דמודה ר"א באם הי' רפוי מפני שהאשה יכולה לחלצו מע"ג האמום ולנועלו בתוך הבית ולבסוף מחזירתו שם ולא פליג אלא כשעומד מהודק על האמום וכ"ש אם נטלו מן האמום דמודה בו ר"א, ופליג ר' יהודא עם ר' שמעון שזורי דמוקי פלוגתייהו כשנטלו.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פי' טעם משנתינו הוא שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן, שהרי המוקצה בעצמו נתיר לפנינו לטלטלו ע"י ככר או תינוק, כ"ש לטלטל המוקצה עם המוכן, א"נ י"ל דטעמא דמתני' היא משום דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול, וכל כמה דלא מטלטל המוקצה בעינו אלא מטלטל המוכן והמוקצה עליו הו"ל טלטול מן הצד, ומש"ה שרי תנא בכל הני לטלטל האבן עם התינוק ועם הכלכלה ועם חבית של יין ותרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, ולשני הטעמים הללו דוקא אם יש לו צורך באותו המוקצה, אבל בלי צורך אע"ג דטלטול מן הצד לא הוי טלטול או מפני שמטלטלו עם המוכן למה רוצה לטלטל המוקצה, א"ו לא התיר התנא אלא לצורך.
תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו פי' אע"ג דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול לא הי' מתירו התנא בלי שום צורך, והכא מה צורך יש לו באותה האבן, ישליך האבן ויטול את בנו. א"ו מדשרי ליה ש"מ דטעמא הוי משום דלא נקיט לה איהו בידי', דמאי דנקיט תינוק שבכתיפו לאו כמאן דנקיט לי' איהו דמי, ומתרץ לעולם כמאן דנקיט לי' איהו דמי, והכא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו עסקי', שהוא צריך לאותה האבן לגעגעו בה. אבל אע"ג דכמאן [דנקיט] לה איהו דמיא טלטול מן הצד הוא, דלא נקיט האבן לבדה אלא נקיט תינוק והאבן עליו דומיא דכלכלה ואבן בתוכה. אבל גבי הוצאה לרה"ר ליכא למיפטרי', דלא הותר מן הצד אלא בטלטול דרבנן ולא בהוצאה דאורייתא, שאם הוציא אוכלין כגרוגרת ע"ג עשבים אע"פ שאין שיעור בעשבים חייב על האוכלין, ואע"פ שלא הי' על ידו ממש. והמורה פירש בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו אם לא יטלנו הרי הוא נחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלא סכנת נפשות היא אלא סכנת חולי. וא"צ לכל זה, שאע"פ שאין בו שום סכנה הוא מותר כיון שהוא צריך לאבן זו לגעגעו, כדאמרי' לקמן גבי כלכלה ולגבי חבית, דלכל מידי דאית לי' צורך התירו טלטול מן הצד.
רבא כר' נתן ס"ל. פי' אע"ג דרבא גופי' אמר לעיל בפרק המצניע (צ"ד:) דמודו רבנן לר' נתן באדם מ"מ לא מצינו בפירוש שאמר סברא זו כ"א ר"נ, ומש"ה כר"נ ס"ל ולא למעוטי רבנן. רבא כר"ש ס"ל כו'. כתב ריב"ם זצק"ל וגבי כיס שבצואר המת נמי פטור דהוי הוצאה שא"צ לגופה, דלהוצאת הכיס א"צ, אבל כשתלוי בחי צריך להוציאו לטייל בו הקטן שלא יבכה וצריכה לגופה, ואינו נ"ל כלל שהרי הוכחתי לעיל בריש פ' שמנה שרצים (ק"ז:) דכל מידי דחשיב לעלמא אע"פ שהיא א"צ לו מלאכה הצריכה לגופה היא, וכיס נמי חשוב לעלמא והיאך יפטור בזה ר"ש, א"ו טעמא דמילתא כדפריש המורה דכיס שהיה תלוי בצואר לשחק בו אגב מרריה מבטל לי' לגבי' ולא חשוב ליה ההיא שעתא וזה פתרון נאה, דאע"ג דהאי כיס חשוב, אגב מררי' מבטל לי' ההיא שעתא והו"ל כאחד מתכריכיו, וכמו שהמטה חשובה לכ"ע ומפני שהיא תשמיש למת היא בטלה אצל המת ופטור עלי', הה"נ כל תכריכי המת בטלין אצל המת והכיס עמהן.
<h2>דף קמב.</h2>
אי הכי מאי אריא אבן אפילו דינר נמי. פי' הניחא אי מוקמית לה בכל תינוק דעלמא ואע"פ שאין לו געגועין שא"צ לאבן כלל וטעמא משום דלא נקיט לה איהו דמי היינו דשני לן בין אבן לדינר דבאבן לא ניחא לי' לאב דלינקטיה תינוק ולא ישליכנה, אבל דינר כיון דניחא לי' לאב דלינקטי ולא ישליכנה אסור, ומיהא קשיא לרבא דאע"ג דניחא לי' בכיס דלינקטי' כיון דלאו איהו נקיט לי' בידי' לא מצית לחיובי', אלא אי תוקמה בבן שיש לו געגועין ומשום צורך התירו לו יתירו לו נמי גם הדינר, דאע"ג דניחא לי' שיתפשם יפה טלטול מן הצד הוא והיתירוהו לצורך, ומהדר דילמא נפיל ואתי לאתוייה בידיה והו"ל טלטול גמור שלא היתירוהו אפילו לצורך.
אמאי תיהוי בסיס לדבר האסור. פי' אין זה דומה למאי דאמרי' (ע"ב) אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור, דכל מתני' בשוכח איירי, כדבעי' למימר לקמן אלא ה"פ אע"ג דהוא טלטול מן הצד שאינו נוגע באבן אלא בכלכלה, תיאסר כל הכלכלה בעוד שהאבן בתוכה, שלמה יטלטלנה עם האבן בלא צורך, ישליך האבן ויטלטלנה, וכל זמן שהאבן בתוכה יהא אסור לטלטל הכלכלה, ומוקמה בכלכלה מליאה פירות, שאינו יכול להשליך האבן מפני הפירות שבה, שאם יטנה להשליך האבן יפלו גם הפירות, ופתרון המורה שפירש טעם הפירות משום דעיקרה נעשת בסיס לפירות והילכך אבן מיטלטלת אגב כלי שהוא מותר, אינו נ"ל, דאין כאן שום בסיס כלל, דבשוכח מיירי מתני', וטעם ההיתר הוא משום טלטול מן הצד, ובלא צורך לא התירו לו, והילכך הקשה לו שיטנה וישליך האבן, ותירץ לו מפני שהיא מליאה פירות וא"א לו להטותה, ושקיל וטרי ומסיק אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה, פי' האי דופן כלכלה אינו דומה לדופן קרויה, דהתם קשורה ומהודקת יפה, והילכך הויא ההוא אבן כלי, אבל הכא לפי שעה הויא דופן לכלכלה, ולא הוי כלי שיהא מותר לטלטלה בלי צורך, כגון מחמה לצל, אלא לצורך, כגון שהיא מליאה פירות, או אע"פ שאינה מלאה פירות רוצה להביא פירות, וכדי שלא יפלו הפירות הוא צריך לאותה האבן, ומפני שהוא טלטול מן הצד התירו אותו לצורך, ונ"ל שכל זה הוא בשוכח, אבל במניח נעשית הכלכלה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל הכלכלה ואע"פ שיש בתוכה פירות, שהיא עצמה נעשית מוקצה בעבור האבן, ואפילו ר"ש מודה בזה, דכיון שהאבן מוקצה גם הכלכלה נעשית מוקצה כיון שהניחה שם ע"ד לעמוד שם בשבת, אבל ודאי אם נפלה משם האבן בשבת הויא פלוגתא דר' יהודא ור"ש, דר' יהודא סבר מיגו דאיתקצאי האי כלכלה ביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ור"ש האי סברא לית לי', וכי היכא דכולה מתני' מיירי בשוכח, כדמוקמי' לקמן (ע"ב) באבן שע"פ החבית ובמעות שעל הכר הה"נ מתוקמא האי, והאי דלא פרשו הכא אבל במניח כדפירשו לקמן, מפני שסתם אבן אינה חשובה לו להצניעה בכלכלה כמו מעות שעל הכר או אבן שע"פ החבית שהיא חשובה לכסות החבית, אבל מיהו מדסיפא בשוכח רישא נמי בשוכח, וכיון שביארתי דבמניח נעשית הכלכלה בסיס לדבר האסור ואע"פ שיש בתוכה פירות אסור לטלטלה, א"כ מה שכתבתי בפ' כירה במהדורא תנינא גבי מוכני דתנן (כלים פי"ח) שאם אינה נשמטת גוררין אותה בשבת אע"פ שיש בתוכה מעות, ותליתי הטעם דכיון דכלי אחד היא עם השידה הו"ל כאלו הוי המעות בתוך השידה ומפני שיש בשידה כלים התרנו לטלטלה דומיא דכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בה פירות מותר לטלטלה עם האבן, אין הדבר כן, שאם הניח המעות בתוך השידה אע"פ שיש בתוכה הרבה כלים אסור לטלטלה, דכל השידה נעשית בסיס לדבר האסור, אלא כך נ"ל פירושה כל זמן שהמוכני נשמטת מן השידה היא כלי בפני עצמה, ואם יש בה מעות אסור לטלטלה שנעשית המוכני בסיס להן, אבל אם אינה נשמטת היא כלי אחד עם התיבה, וכשגוררה כאלו גורר התיבה הוא, ולפיכך מותר, שהשידה לא נעשית בסיס למעות שתיאסר, שבודאי אלו היה משים המעות בתוך השידה היתה נאסרת כל השידה, אבל עתה ששם אותם במוכני לא נאסרה השידה וכיון שא"א לגרור השידה [אלא] ע"י המוכני מותר לגרור המוכני בשבת אע"פ שהמעות עלי', שכל הטלטול הזה אינו אלא בעבור השידה והשידה לא נאסרה, אבל כשהיא נשמטת אע"פ שלצורך השידה גוררין אותה כאלו היא מופרדת ממנה חשבי' לה ואסור לטלטלה.
דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה כו'. אי קשיא אמאי לא אייתי רישא דתני סאה של תרומה שנפלה למאה (ואחד) הגביהה ונפלה למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמע כתרומה ודאי וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, אלמא דס"ל לר"א תרומה בעינה מחתה. תשובה התם הוה אמרי' דטעמא משום דהגביה ואמר זו תהא התרומה שנפלה, משום הכי מדמעת כתרומה ודאי, אבל כ"ז שהיא מעורבת עם החולין דומיא דמתני' לא אמרינן, להכי אייתי הך סיפא דאע"ג שהיא מעורבת קסבר תרומה בעינה מחתה.
ר' שמעון בן אלעזר אומר נותן עיני' מצד זה ואוכל מצד זה. קשיא לי טובא, דהא בטבל גמור נמי אמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה, כדאמרי' בחולין בפ"ק (ז'.) על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן ודילמא נותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה הוה, ולא תימא דוקא במעשר ירק מדרבנן הוא דאמרי' הכי, אבל במעשר דגן דאורייתא לא, דהא תניא בפ"ח דתוספתא דמאי הקורא שם לשולי החבית לא ישתה מפיה, לפיה לא ישתה משוליה, מפני שהמשקין מעורבין, אבל הקורא שם לשולי מגורה אוכל מפיה, לפיה אוכל משוליה, אלמא אף במעשר תירוש ודגן דמדאורייתא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה, ולא תימא דוקא דיעבד דהא הקורא קתני, אבל לכתחלה לא, דהא תנן בפ"ג דתרומות האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו ר' שמעון אומר קרא השם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו, אלמא כל היכי דמסמן לי' מקום שרי ולא פליגי אלא כשאמר בתוכו, ועד שיאמר לכתחלה משמע, וכיון דלגבי טבל גמור אשכחן דנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה אמאי תנן (ביצה ל"ו:) אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ואצ"ל בשבת, ונימא כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה כמתוקן דמי ונגביה בשבת תרומה ומעשר כדשרי ר' יהודא להעלות את המדומע משום האי טעמא, ותו ר' יהודא אמאי פליג בהעלאת המדומע בלחוד, ליפלוג נמי בהגבהת תרומה ומעשרות ולישרי להו להגביהן, ותו אמאי תנן לעיל בפ' מפנין (קכ"ו:) את הדמאי אבל לא את הטבל ולא מעשר שני והקדש (שנפדו) [שלא נפדו], ומקשי' בדמאי והא לא חזי לי', ומתרץ כיון דאי בעי מפקר להו ניכסי' והוי עני וחזי ליה, ומה צורך לכל זה הדוחק הטבל בעצמו נפנה מיגו דאיבעי מצי מתקן לי' דנותן עיניו בצד זה ומטלטל מצד זה, וגם מעשר שני והקדש שני נפנה מתוך שיכול לומר יהא מחולל על המעות שיש לו, כדאמרי' בלוקח יין מבין הכותים בפ"ק דחולין (י"ד.), ותו אמאי אמרי' בפ' כירה (מ"ג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, ומה צורך לומר שאם עבר, והלא בלא עבירה יכול לתקנו, ליתן עיניו בצד זה וליכול מצד זה, ונ"ל דאע"ג דאמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה, דוקא בחול, אבל לא בשבת, דאע"ג דבלא שום מעשה יכול לתקנם באמירה בעלמא, אסור לתקן את הטבל בשבת, (בין) [אפילו] ע"י אמירה, דכיון דמתקן הוא מה לי באמירה מה לי ע"י מעשה, ודייקא נמי דאפילו האמירה אסורה בשבת מדתנן בפ' בתרא דדמאי המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות, אלמא דוקא מערב שבת מותר לומר כן, אבל בשבת אסור, שאפי' בדיבור בעלמא אסור לתקן בשבת, והא דתנן התם בסיפא מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס ה"ז מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות, דמשמע שבשבת הוא אומר כן, מדקתני מזגו לו את הכוס אומר כו', דלבתר דמזגו לו את הכוס בשבת הוא אומר כן, הא ליתא, דכי היכי דברישא תני אומר מע"ש ולא בשבת, ה"נ סיפא מע"ש הוא, והאי דתני מזגו לאו דוקא, אלא כלומר כשימזגו לו את הכוס אומר מהיום ע"ש מה שאני עתיד לשייר מחר בשולי הכוס הרי היא מעשר כו', ומשום דפריש ברישא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר לא איצטריך למיתנייה בסיפא בפירוש ובוודאי דהכי מיפרשא ולעולם אסור לומר בשבת שום דיבור שעל ידו יתקן טבלו, והכי תנן בפ' בכל מערבין (ל"ט.) ועוד אמר ר' יהודא מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני, ואמרי' בגמרא ת"ר כיצד אמר ר' יהודא מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני, היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עלי' שם ואוכלה, אלמא אפילו הדיבור בעלמא, שהרי שתי כלכלות היו ולא הי' צריך להפריש, אסור לאומרו ביו"ט, כיון שבדיבור זה מתקן טבלו, והילכך אין שום תקנה לתקן את הטבל בשבת. ואי אמרת נהי דאפילו אמירה אסורה בשבת כי גמר תיקוני' בההיא אמירה, אבל יאמר בשבת שנים שאני עתיד להפריש למוצאי שבת הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני וניסמוך אברירה, ונטלטל הטבל בשבת, כדאמרי' גבי לוקח יין מבין הכותים (דמאי פ"ז), ואמאי אמרי' אין מפנין את הטבל, תשובה גם זה אסור לומר בשבת, והאי דתנן גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו', דוקא מע"ש הוא מותר לו לומר כן אבל בשבת אסור לו לומר שום אמירה ואע"פ שגמר התיקון תלוי בהפרשת מוצאי שבת, דהא סמכי אברירה ואמרי' דלהני קרא שם ונמצא שתיקן בשבת, תדע דהאי אומר שני לוגין מע"ש הוא, דהא בפ' המזמן תנינן לה, וכבר תני ברישא אומר מערב שבת, א"כ כל הני אומר דתנן בההוא פירקא מע"ש הן, אבל לעולם לומר בשבת אסור הוא. ואי קשיא כיון דהאי אומר דיין הכותים מע"ש הוא, א"כ יהא מותר להפריש בשבת, כדתנן בריש פירקא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר, אלמא כל היכא דאמר מע"ש מותר להפריש בשבת, והכא נמי אי מע"ש אמר יפריש בשבת ואמאי תניא (תוספתא דמאי פ"ז) אמרו לו שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע כשישתה יפריש קודם שישתה ותו ליכא למיחש לבקיעת הנוד, א"ו האמירה בשבת היתה, ומש"ה אסור להפריש בשבת שנמצא גומר הכל בשבת והדר קושיין לדוכתא, תשובה לעולם כל אמירה בשבת אסורה, והאי אומר דיין הכותים מערב שבת הוא, ומאי דקשיא לך א"כ יפריש בשבת כדתני ברישא, לאו קשיא, שחילוק יש בין הדמאי ובין הודאי, שהדמאי א"צ להפריש אלא תרומת מעשר בלבד מפני שהיא אסורה לזרים, אבל מעשר ראשון הוא שלו, שאומר לו הבא ראי' שלא נתעשר וטול, כדפרישית בפ"ק דחולין, והילכך כיון שא"צ להפריש המעשרות כ"א לוגמא הראשונה שבוצע וכל שאר המעשרות מסומנים מאליהן אחריה מותר לבוצעה ומניחה ואינו אוכלה והשאר ניתקן מאיליו, וכיון דמע"ש אמר כן נמצא שבשבת לא עשה כלום, אבל בטבל גמור הוא צריך להפריש המעשרות והתרומה וליתן לבעליהן, והילכך אע"פ שמערב שבת אמר מה שאני עתיד להפריש אסור להפריש המעשרות למחר, שנראה שהוא מתקן הטבל בשבת, ומפני זה הוא צריך לומר מה שאני עתיד להפריש למוצאי שבת ואיכא למיחש לבקיעת הנוד, תדע דהכי הוא, דתנן בההוא פירקא, היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות, פי' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבה"מ או בשדה ואינו יכול לילך לביתו ולעשרם וצריך ליכל מהן בשבת אומר מע"ש שני תאנים שאני עתיד להפריש כו', פי' האי להפריש למוצאי שבת הוא ולא בשבת, מדתני בסיפא בהיו של דמאי מה שאני עתיד להפריש למחר, וברישא לא תני למחר, ש"מ להפריש דרישא למוצאי שבת הוא, ואתא תנא לפלוגי ולמימר דבטבל גמור אינו יכול לומר להפריש למחר, ובדמאי יכול לומר מה שאני עתיד להפריש למחר, וזה טעם הדבר, בטבל גמור שהוא צריך להפריש התרומה והמעשרות ולא די לו בהפרשת האחת, שהוא חייב ליתנם ללוי, אם יפריש המעשר בשבת הו"ל מתקן גמור, אבל הדמאי שבאחת די לו וא"צ להפריש המעשרות, התיר לו להפריש למחר מפני שאינו ניטל אלא אחת, ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה ואח"כ נמלך עלה ומניחה, ולעולם כל אמירה אסורה בשבת, ומש"ה אין מגביהין תרומה ומעשרות ואין מפנין את הטבל, וכי היכי דאמירה דמעשר אסורה בשבת הה"נ חלול דמעשר והקדש אסור בשבת, ואע"פ שבדיבור בעלמא יכול לחללם ולומר הרי הן מחוללין על המעות שבבית, שכיון שבאותו הדיבור נתקנו הו"ל מתקן בשבת, והאי דתני חילול גבי יין כותים מע"ש הוא, ולא בשבת, ששום תיקון אסור לעשות בשבת או ביו"ט, ומש"ה אין מטלטלין מעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע"פ שכל תיקון דטבל הוא אסור בשבת ואפילו ע"י אמירה, הכא במדומע פליגי רבנן ורשב"א, דרשב"א סבר יכול הו' גבי מדומע ליתן עיניו בצד זה וליכל מצד זה בשבת, דכיון דבטלה התרומה בא' ומאה חולין גמורין היא, ומשום גזל כהן אמרו חכמים דצריך להרים ואסרו לו לאכול מאותם החולין עד שירים, הילכך אע"ג דלגבי טבל או דמאי אסור בשבת ליתן עיניו בצד זה וליכל בצד זה משום דהוי מתקן בשבת, הכא שרי, ורבנן פליגי עלי' ואמרו כיון דאסרו אותו חכמים ליכול עד שירים אם יתן עיניו בצד זה ויאכל בצד זה הו"ל מתקן בשבת וכ"ש שאסור להרים, ורשב"א היה מתיר ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה שאינו ע"י מעשה אבל להרים שהוא מעשה בידים היה אוסר ואע"פ שהמדומע קל, ור' יהודא ס"ל כרשב"א בנותן עיניו מצד זה וכיון שזה מותר הי' מתיר גם להעלותו דכמתוקן דמי כיון שיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה.
<h2>דף קמב:</h2>
מאן תנא דכל היכא דאיכא התירא ואיסורא כו' עד רשב"ג היא. פי' דאילו ת"ק אליבא דב"ה שרי למישקל פסולת שהן צרורות והן מוקצין כמו האבן, משום דקסבר דלא נאסר לטלטל האבן וכיוצא בה אלא כשהיא בעינה אבל כשהיא מעורבת עם האוכל וא"א לו ליכל אם לא יבדיל זה מזה מותר לטלטלו, והכא נמי לא איפשר למשתי עד דשקיל לאבן. ה"נ כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל לי' עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה [על האוכל] דמי. כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים, ונ"ל שהיא גירסא דיקא, ואין צורך לשבשה כדמשבש לה המורה, וה"פ, הרי גם רשב"ג מודה שכשהאוכל מרובה שנוטל הפסולת, והכא נמי מרובה היא החבית מן האבן, והילכך נטלטל האבן, ותירץ כיון דאי בעי למישקל מן היין לא מצי עד דשקיל לאבן מפני שהיא מכסה את כל פי החבית, ולא דמיא לכלכלה מליאה פירות דמצי למישקל אוכל בלא טלטול הפסולת, כפסולת מרובה על האוכל דמי ולא מצי למישקל האבן שהיא הפסולת.
<h2>דף קמג.</h2>
מעבירין מעל גבי השלחן קליפין ועצמות. פי' המורה קליפי אגוזים, ואינו נ"ל, דהא אוקימנא לה כר' שמעון ובעל כרחין בקליפין הראויין לבהמה מיירי, כדתני סיפא שיער של אפונין ושל עדשים ומוקמינן לה כר"ש, וקשיא לי כיון דתנא ליה רישא מה צורך עוד לשנות שיער של אפונין, אי למיסתמיה כבית הלל פשיטא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ויש לומר דסיפא אתיא לפרושי רישא דמה קליפין מעבירין הראויין לבהמה.
<h2>דף קמג:</h2>
ר' יהודא אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר. פי' והאי דאמרי' בריש מסכת יו"ט דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזירה משום משקין שזבו לא אתיא כר' יהודא, דהא ר' יהודא כל לאוכלין לא גזר, והכי נמי אמרי' התם דההיא טעמא לא אתי כר' יהודא, והנהו משקין לא חשיבי נולד לר' יהודא דאוכלא דאיפרת נינהו.
ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודא בשאר פירות. אי קשיא היכי פסיק הכי ר' יוחנן הלכה כר' יהודא, והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ות"ק תני בסתמא, תשובה באיזה סתם פוסק ר' יוחנן הלכה כמותה שאין שם חלוקה כלל, אבל היכא דיש שם חלוקה ואפי' יחיד לא פסיק הילכתא כוותי', וה"נ אמרי' בפ' החולץ, דתנן התם (מ"א.) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות אחד ארוסות ואחד נשואות ר' יהודא אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא, ואמרי' א"ל ר' ירמיה לר' זריקא כי עיילית להתם לקמי' דר' אבהו רמי לי' ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אחד בתולות אחד בעולות כו', א"ל דרמא לך הא לא חש לקמחי' סתם ואח"כ מחלוקת היא כו', אלמא אע"ג דרישא מיתניא בסתמא כיון דתני פלוגתא דר' יהודא בהדה לא פסיק הילכתא כוותי' אלא חשיב לה סתם ואח"כ מחלוקת ובשלהי מסכתין (קנ"ו:) נמי תנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודא אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן, ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון, ומקשה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאר"י הלכ' כסת' משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות כו', ומהדר ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן מגביהין מע"ג השלחן קליפין ועצמות כו', ומקשה ומאי אולמי' דהאי סתמא אחרינא, ולא מייתי הא דמחתכין את הנבלה, א"נ לימא משום דהכא תרתי והכא חדא, א"ו כיון דתני פלוגתא דר' יהודא בסיפא לא חשיבא ליה סתמא, ואע"ג דבריש מסכת יו"ט (ב'.) אמרי' גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים להו לב"ה כר"ש, דאלמא אע"ג דפליג ר' יהודא בסיפא קרי לי' סתמא, אנו צריכין לומר דההיא דר"נ הוא דאמר הכי, ור' יוחנן לא ס"ל כוותי', דלא חשיבא לי' סתמא אלא בדליכא פלוגתא בהדה, ואע"ג דאמרי' בפ' כיסוי הדם (פ"ה.) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים, דאלמא אע"ג דתני פלוגתא בהדה הילכתא כחכמים, י"ל שני לי' לר' יוחנן בין סתם לחכמים דכי תנא וחכ"א משמע דהוי יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל כי תנא סתם לא מוכחא כ"כ דהויא רבים, שהרבה סתמות נשנו שהן כיחידים, אי נמי יש לומר היכא דתני סתמא ברישא והדר פלוגתא אין הלכה כאותה הסתם, דהוי לה מחלוקת ואח"כ סתם, אבל היכא דתני דברי היחיד תחלה ואח"כ וחכ"א, הויא לה מחלוקת ואח"כ סתם, ועיין מה שכתבתי בפ' החולץ במהדורא תנינא.
<h2>דף קמד.</h2>
סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין. פי' כיון שאין דרך העולם לסוחטן אע"פ שהוא מתכוין להוציא מימיהן מותר, כי היכי דאשכחן במולל מלילות ובבורר יד על יד (ביצה י"ג:) שאע"פ שהמולל הוא תולדה דדש והבורר היא מלאכה ע"י שינוי הותרו, והה"נ הסחיטה אע"פ שהיא תולדה דמפרק ע"י שינוי הותרה וכיון שאין דרך בני העולם לסוחטן אין לך שינוי גדול מזה.
<h2>דף קמד:</h2>
ר' יעקב אומר מוהל הרי הוא משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו. פי' כל מוהל היוצא מן הזיתים אפי' קודם שיטחון אותם בבית הבד, שיתחיל שמנו לצאת, הוא חשוב משקה כשמן להכשיר את הזרעים, שהשמן הוא אחד משבעה משקין המכשירין, כדתנן בפ' בתרא דמכשירין ז' משקין הן, והשמן הוא אחד מהן, והשתא קאמר ר' יעקב שכמו שהשמן חשוב משקה להכשיר, כך המוהל נמי חשיב משקה להכשיר את הזרעים, ומה טעם אמרו מוהל היוצא בתחלה טהור, שאמרו בוצרין בטהר' ומוסקין בטומא', שהיין הזב מן הענבי' בשעת בצירה חשוב משקה ומכשיר, והילכך צריך שיבצור בכלים טהורים שלא יטמאו הענבים, אבל הזיתים מוסק אותם בכלים טמאים, שהמוהל שלהם אינו חשוב משקה להכשיר את הזיתים, לפי שאינו רוצה בקיומו, כלומר לא מפני שהמוהל אינו חשוב משקה, אלא מפני שאינו רוצה בקיומו, דלא חשיב לי' מידי, בעבור זה אותו המוהל שהוא יוצא בעת המסיקה קודם שישהו במעטן טהור שאין אדם חפץ בו, אבל מוהל היוצא מן המעטן כשנדחקין הזיתים זה עם זה ומתחממין יוצא מהם מוהל והוא קרוב לשמן, אותו המוהל ודאי מכשיר את הזרעים, שאותו המוהל רוצים בקיומו שהוא מתוק ואוכלין אותו כשמן, ואע"פ שאין בו שמן הוא חשוב משקה שלעולם אין השמן אלא ע"י טחינה ואפ"ה הוא חשיב משקה מפני שיוצא צלול ומתוק והוא קרוב לשמן.
ר' שמעון אומר אין מוהל משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א לו בלי ציחצוחי שמן. פי' ס"ל לר"ש דמוהל שאין בו שמן כגון אותו שהוא יוצא מן המעטן אינו חשוב משקה ואע"פ שהוא רוצה בקיומו, מידי דהוי אתותים ורימונים ותפוחים שאע"פ שהוא רוצה בקיום המשקה שלהן אינו מכשיר, דדוקא שבעה משקין שמנו חכמים מכשירין ותו לא, ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא, שאמרו חכמים במכשירין (פ"ו) מי החלב כחלב והמוהל כשמן, לפי שא"א לו בלי צחצוחי שמן, ודוקא מוהל היוצא מעקל בית הבד מכשיר, שכיון שנסחטו הזיתים ויצא שמנן המוהל היוצא לאחר מכן א"א שלא יהיו בו צחצוחי שמן מעורב ומש"ה מכשיר, אבל מוהל מן המעטן שעדיין לא נטחנו הזתים והוא מוהל לבדו אינו חשוב משקה ואינו מכשיר.
מאי בינייהו איכא בינייהו דאזיל בתר איצצא. פי' כבר (כובד), ר' יעקב מודה בשמן היוצא לכתחלה קודם שישימם במעטן שאינו מכשיר ומפני זה מוסקין בטומאה, ור"ש מודה במוהל היוצא מעקל בית הבד שהוא מכשיר שא"א לו בלא צחצוחי שמן, א"כ באיזה מוהל פליגי דר' יעקב אומר הרי הוא משקה ור"ש אומר אינו חשוב משקה, איכא בינייהו מוהל היוצא מן המעטן כשישהו שם הזיתים להתחמם שהוא הולך מחמת שנדחקים הזיתים ומתחממין והוא קרוב להיות מתוק כשמן, וקי"ל שאין צחצוחי שמן מעורב בו, דלר' יעקב חשיב משקה ולר"ש לאו חשיב משקה, והה"נ פליגי ר' שמעון ור' מאיר בפ' בתרא דמכשירין, דתנן התם, מי החלב כחלב והמוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן דברי ר"ש, ר"מ אומר אע"פ שאין בו שמן, פי' ר"ש סבר דוקא מוהל היוצא מעקל בית הבד הוא כשמן לפי שא"א לו בלא צחצוחי שמן, אבל מוהל שמן היוצא מן המעטן שאין בו צחצוחי שמן טהור, שאין המוהל חשיב משקה, ור"מ אמר אע"פ שאין בו שמן כגון זה שיוצא מן המעטן חשוב משקה כשמן, ואתיא דר' מאיר כר' יעקב, והכי תניא בתוספתא (טהרות פ"י) ר"ש אומר מוהל מי פירות הוא חוץ מן היוצא מעקל בית הבד, ר"מ אומר כל מוהל משקה חוץ ממוהל זיתים שלא נגמרה מלאכתן, פי' ר"ש סבר כל מוהל חשוב כשאר מי פירות שאינן מכשירין חוץ מן היוצא מעקל בית הבד שצחצוחי שמן מעורבין בו ור"מ אומר כל מוהל חשוב משקה חוץ ממוהל היוצא מן הזיתים שלא נגמרה מלאכתן שלא נתבשלו עדיין, שאפילו אם טחנם בבית הבד אין היוצא מהן שמן, אותו המוהל ודאי חשוב כמי פירות, אבל כל זמן שיש שמן בזיתים כל מוהל היוצא מהן חשוב משקה כשמן. ומדקאמר ר' יעקב ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו, יש לדקדק טעמא דאינו רוצה בקיומו דמסתמא אפקורי מפקר ליה, הא גלי דעתי' דניחא לי' בגוי' חשוב הוא משקה להכשיר, וזהו מאי דאמרינן בהילכתן לקמן (קמ"ה.) המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשרו, פי' משום דניחא לי' במוהל היוצא מהן, או שיתרככו הזיתים באותו מוהל ויהיו לאכילה, או משום שיוצא אותו המוהל שהוא מר ויהיו הזיתים מתוקים לאחר שיצא אותו המר, ודמי האי למאי דתנן בפ"ק דמכשירין ומייתינן לה בכריתות בפ' אמרו לו (ט"ו:) הממתק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו ר' יוסי אומר היוצאין בכי יותן ואת שבו אינם בכי יתן מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו, פי' הכרישה היא מליאת מים וממתק אותה כדי שיצאו מימי' ויאכל אותה, וכן הסוחט את שערו שהוא מלא מים וכורך ראשו בכסותו וסוחט המים ומוציאן, אע"פ שאינו חפץ באותם המים לבד שמתכוין להוציאם, מחשבה הויא, ואותם המים היוצאים לחוץ אם נפלו על הזרעים הוכשרו, אבל המים שנשארו בתוך הכרישה או בשערו אע"פ שסחטן מצד זה לצד זה כל זמן שלא יצאו אינן בכי יותן, מ"מ היוצאין הן בכי יותן, ואמרי' התם אמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה, מ"ט בשעת פרישתן ממנה הכשירוה, וה"נ כשפוצע אלה הזיתים כיון שהוא מתכוין להוציא המוהל שלהן חשוב הוא משקה להכשיר, ובשעה שפורש מן הזיתים הוכשרו, אלמא אפי' המוהל היוצא מן הזיתים קודם כניסתן למעטן חשוב משקה להכשיר את הזרעים אם יש בו רצון אבל מסתמא אין בו רצון עד שיחשב עליו, ומש"ה מוסקין בטומאה דמסתמא אינו רוצה בקיומו.
אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה כו'. פי' אע"ג דאמרי' (לעיל י"ט:) עז העומד' לחלב' שהיא מוקצה, חלבה מוכן הוא, שכיון שיכול לחולבה לתוך הקדרה אין לך מוכן גדול ממנו אבל מיהו העז היא מוקצה שכיון שהיא עומדת ליחלב הסיח דעתו מלשוחטה, ודמיא לתמרי דעיסקא (שם) ולפירות שבאוצר (לעיל קכ"ו:) שפירות יפים הם, אלא מפני שהסיח דעתו מהם הוו מוקצה, גם העז נמי כיון שהסיח דעתו ממנה נעשית מוקצה, וחלבה לא דמי לביצה של תרנגולת העומדת לגדל ביצים שהיא אסורה (ביצה ב'.), משום דביצה לא עבידא דאתיא בכל יומא, וכי מתילדא הויא לה נולד, אבל החלב דעביד דאתי בכל יומא דעתיה עלויה, ודמי לנהרות המושכין ומעיינות הנובעין דאמרן לעיל בפ' כל כתבי הקודש (קכ"א:) שהן מוכנין משום דעבידי דאתי וכן נמי צואה של קטן, אי נמי י"ל דרב חסדא מדברי שמואל יליף, ושמואל ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה, כדאמרי' בריש מסכתין (י"ט:) ובשלהי מסכתין (קנ"ו:), וראיתי שמעמידין דברי רב חסדא דוקא ביו"ט ולא בשבת, ואין זה כלום, דהשתא אשכול של ענבים דסחיטתו הויא מלאכה מן התורה מותר בשבת, חליבת העז דלא הויא אלא מדרבנן, כדאמרן לעיל בפ' המצניע (צ"ה.) שאין דישה אלא בגידולי קרקע, לא כ"ש דשרי בשבת, עיין בריש יו"ט במהדור' תליתאה, ועיין בפסקיי.
טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור. פי' בפ' כל שעה (ל"ג:) פליגי אמוראי חד אמר משקין מיפקד פקידי ואם ניטמאו הענבים לא ניטמאו משקין שבתוכן, וחד אמר משקין מיבלע בליעי ואם נטמאו הענבים נטמאו משקין שבתוכן, מ"ד מיפקד פקידי אע"פ שהוכשרו הענבים, שכשנגע בהן טמא מת ניטמאו, המשקה שבתוכן לא ניטמא, והילכך משקה היוצא מהן טהור, שמשעה שיוצאת טיפה הראשונה נתמעטו מכביצה ואין כח באוכל לטמא המשקה בפחות מכביצה, ובלבד שיזהר שלא יגע במקום המשקה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא ומטמא בכל שהוא, ואם היה זב וזבה אפילו גרגר יחידי, שכיון שיוצאת טיפה הראשונה ניטמאת במשא אע"פ שלא נגע בה, ומ"ד מיבלע בליעי מוקי לה בענבי' שלא הוכשרו, ואימת מיתכשרי לכי סחיט להו, לכי סחיט להו בצר לי' שיעורי', פי' אין אוכל ראוי לקבל הכשר עד שיהא בו כביצה כשיעור טומאתו, שכמו שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא כדפרישית לעיל בפ' המצניע (צ"א.) כך אינו מקבל הכשר ואע"ג דלקבל טומאה מקבל טומאה מדרבנן כדתניא בסיפרא (פ' שמיני), אהכשר לא אחמור רבנן, אלא אוקמוה אדין תורה שכל זמן שאין בו כביצה אינו מקבל הכשר מן התורה, ויפה מוכיח מיכן רבינו תם זצוק"ל, שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה, שאם הי' מקבל טומאה היה מקבל הכשר, וכמו שאינו מקבל הכשר כך אינו מקבל טומאה.
<h2>דף קמה.</h2>
המחליק בענבים לא הוכשרו ר' יהודא אומר הוכשרו פי' המורה נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים, וקשיא לי תיפוק לי' דהוכשרו הככרות משעת לישה, ודוחק נ"ל לפרש כגון שנילושו במי פירות, שהי' לו לפרש, אלא בפ"ק דמעשרות עיגול נקט ברישא, דתנן התם העיגול משיחליקנו מחליקין בתאנים ובענבים של טבל ור' יהודא אוסר המחליק בענבים לא הוכשר ר' יהודא אומר הוכשר, הנה רישא מיירי בעיגול של דבלה ובסיפא נמי בעיגול של דבלה מיירי, שעדיין לא הוכשר לקבל טומאה, ועכשיו כשמחליקו בענבים ביין היוצא מהן לת"ק לא חשיב משקה, ולר' יהודא חשיב משקה, ואזדו לטעמייהו, כי היכי דפליגו ברישא לגבי טבל פליגי נמי בסיפא גבי הכשר, והאי דקרי ליה משקה ההולך לאיבוד, מפני שכשסוחט האשכול על העיגול זב ויורד המשקה מיכן ומיכן ונופל לארץ, והדר מסיק דלאו לאבוד אזיל, שהרי מחליק בו העיגול, אלא במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי.
סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. אי קשיא נהי דאוכל הוי, מ"מ הרי מפרק אוכל מתוך פסולת, ומ"ש מדש חטים שמפרק אותם מתוך השבולת, תשובה כל הענבים כמות שהן חזי לאכילה ואין בהן פסולת, הילכך אע"ג דסחיט להו ומפיק מנייהו פסולת, כיון דההוא משקה אוכלא הוי הו"ל כאוכלא דאיפרת כאדם הפורס את ככרו, אבל ודאי כי בעי להו למשקה אין כל הענבים ראויות לשתי', הילכך הוו תולדה דדש, שאין כל השבלים ראויות לאכילה.
אבל לא לתוך הקערה. פירש המורה דזמנין דלמשקה קאי, ואע"ג דבקערה לא שתי אינשי לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא, ואינו נ"ל, אלא אע"ג דמוכחא מילתא דלא בעי להו לשתיי' אלא לערות התבשיל מתוך הקדרה עליו הי' אוסר, דעד כאן לא שרא אלא משקה הבא לאוכל, שלעולם לא עמד המשקה בעינו, אבל לתוך הקערה שעמד המשקה בעינו לא היה מתיר, וה"ה לתוך הקדרה אם היתה ריקנית, ולפי זה הפתרון נוכל לומר דאית ליה לשמואל טעמא דאמרי' (ביצה ג'.) גבי ביצה שנולדה ביו"ט גזירה משום משקין שזבו, דאע"ג דביצה אוכלא היא, הנהי משקין שזבו אסורין ואע"ג דלאכילה קא בעי להו כיון דעמדו בעינם דבר חדש נינהו ואסור משום סוחט, והה"נ הביצה כיון דדבר חדש היא אתיא לאחלופי במשקין שזבו, אבל לפי פתרון המורה משמע דכל זמן דבעי להו לאכילה מותרין, ולית לי' לשמואל ההיא גזירה גבי ביצה.
וכן תנא דבי מנשה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. נ"ל דל"פ הא אדרבי יוחנן, דהאי לא מיירי אלא במשקין הנסחטין מן הפירות, ששום משקה מהן אינו חשוב אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, אבל כבשין שבלעו משקה חשוב אע"ג דמעלמא קא אתי חייב חטאת הוא, דלא שויא משקה דאתי מעלמא למשקה היוצא מגופו, וכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, אבל אשכול לתוך הקדרה הושוו רב ושמואל בדבר זה שמותר לסוחטו, ור' יוחנן לא פליג עלייהו, דלא אתמר ר' יוחנן אלא למימיהן כד בעי לי' למשקה בעינא אבל במשקה הבא לאוכל לא פליג, הילכך הילכתא כוותייהו.
<h2>דף קמה:</h2>
חלות דבש שריסקן כו'. דוקא בריסקן פליגי, דתו לא גזרינן דילמא אתי למיסחט, דאפילו אי סחיט להו ליכא חיוב חטאת, כדאמרן בפ"ק (י"ט.) אבל אם [לא] ריסקן מודו לת"ק דאסירי, ות"ק אפילו ריסקן אסר, שאם סוחט אותן איכא חיוב חטאת, והכי אשכחן דפליגי בשום ובוסר ומלילות ר' ישמעאל ור"ע בפ"ק (שם), ואי קשיא מ"ש שום ומלילות מפגיעין וכרישין (לעיל קמ"ד:) וי"ל דשום ומלילות דרך בני אדם להוציא מימיהן ודמו לרימונים, וכל שדרכו בכך אסור כגון תפוחים שמוציאים מהן יין, וכן הלימונים חדשים שסוחטין אותם למימיהם כל הני אסירי מדרבנן, ולכתוש שומין שלא להוציא מימיהן אלא לערב בהן חומץ או מים או שמן אסור, ואינן דומין לפלפלין דשרינן בפ' תולין (קמא.) בקתא דסכינא, דהתם אע"ג דאסורי משום טוחן, כדכתבית בפ' כלל גדול, ע"י שינוי שרי דהוי כמפרך אוכלין, והכא נמי אם רוצה לפזר שחיקתן של שומים על התבשיל שרי ע"י שינוי, אבל לערב בתוכן חומץ זה הוא כעין לישה ואסור לעשותו בשבת, כדאמרן בפ' תולין (ק"מ.) חרדל שלשו מערב שבת ושחלים ושומין שריסקן מערב שבת, ובשבת אסירי דמיחזי כי לש.
וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת. פי' מדיחין אין אבל שורין לא, ולא דמו לתבלין דתנן בפ' כירה (מ"ב:) אבל נותן הוא לתוך הקערה דהתם שרייתן לא הויא גמר מלאכתן, אבל הני שהן מלוחין שרייתן הוא גמר מלאכתן.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם את החבית ליכל ממנה גרוגרות. פי' אע"ג דקי"ל (לעיל ק"ה:) כל המקלקלין פטורין, וכל פטורי שבת הוי פטור אבל אסור (לעיל ג'.) הנ"מ כשאין לו צורך באותו הקלקול, אבל הכא שעושה הקילקול בעבור צורך הגרוגרת מותר הוא.
<h2>דף קמו:</h2>
הלכה כר' יאשיה. ומאי דאמרן לעיל בפ' תולין (קל"ט:) דשקיל ברא דתומא בהערמה, י"ל דס"ל כרב דאסר, וי"ל בכל מידי אסר רב אפ' בברא דתומא, ומאי דקשיא לי במה"ק מנוקבין נקב ישן, י"ל שאין סותמין אותו, אלא מוציא כל היין משם שאין צריך לסותמו, עיין בפסקיי. איכא בינייהו דקטים ומנח. פי' ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום בבא לשאול קאמר שאין אנו מתירין לו גזירה שמא יקטום, אבל דקטים ומנח ובא לישאל בכה"ג שרינן לי' דליכא למיגזר שמא יקטום.
<h2>דף קמז.</h2>
היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתפיו בשבת חייב חטאת. נ"ל דדידן נמי אע"ג דאית בה פתילין שמכניסן בצווארו אם קיפלה על כתפיו חייב חטאת הוא שהפתילין לא מעלין ולא מורידין, שאינן עשויין אלא שלא תפול מעל כתפיו, ואם קיפלה על כתפיו אין זה דרך מלבוש ומשוי הוא.
מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. פי' שחיממן באור מערב שבת, ומש"ה תני הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא, דאלו חמי טבריא אפי' לכתחלה נמי, כדאמרן לעיל בפ' שמנה שרצים (ק"ט.) רוחצין בחמי טבריא ובפ' כירה (מ'.) נמי אמרן ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא, ומפני שהן מי מערה חמי האור מש"ה דייק מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחלה שפיר דמי, ומוקמה כר' שמעון דשרי להשתטף בחמין, ורבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל מפרש שמי מערה הן חמין משום דמרבעא ומטללא ומשום דילמא אתי לידי זיעה, ואינו נ"ל שיהו אסורין מי מערה יותר מחמי טבריא, וגם הזיעה בחמי טבריא מותרת היא, דהשתא הרחיצה מותרת כ"ש הזיעה וגם לא היינו צריכים להעמיד מתני' כר"ש, דר' יהודא דאסר לא אסר אלא בחמי האור אבל בצונן לא ואע"פ שהן חמין מאליהן, ואי קשיא כיון דסתם מתני' מוקמי' כר"ש היכי פסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודא בפ' כירה (מ':) י"ל דר' יוחנן לא דייק האי דיוקא אלא אמר לך שטיפה נמי בכלל רחיצה היא.
<h2>דף קמז:</h2>
ר' שמעון אומר מסתפג אדם באלנטית ומביאה בידו לתוך ביתו. אי קשיא והא הכא רישא דקתני הרוחץ מכלל דלהשתטף מותר סתם כר' שמעון וסיפא דלא יביאנה בידו סתם כרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון ואמאי לא אקשי תלמודא הכא ותירץ רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי כדאקשי ותירץ בריש מסכת שבועות (ד'.) תשובה התם דרישא וסיפא הות פלוגתא דר' עקיבה ור' ישמעאל, דר"ע אית לי' בשבועות שתים שהן ארבע ור"י לית ליה, ובידיעות הטומא' ר"ע לית ליה ור"י אית לי' משום הכי איצטריך לי' למימר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, אבל הכא דברישא פליג ר' יהודא על ר"ש ובסיפא פליגי עלי' רבנן, י"ל כולה מתני' רבנן היא ובשיטוף ס"ל כר"ש.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי. פי' דר' יוחנן אתא כרב דאמרן לעיל בשלהי פרק מפנין (קכ"ט:) אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת התוכחה עושין לחיה בשבת כו' עד והחתל לא החתלת מיכן שמלפפין את הולד בשבת.
בחומרי שדרה דמיחזי כי בונה. פירש המורה ולאחר זמן מיירי דאי ביום לידה הא אמרן בפ' מפנין כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, ואינו נ"ל דהתם לא אמרי' אלא מיכן שמלפפין את הולד בשבת אבל מעצבין לא אמר, ש"מ דאף ביום לידה אסור, ואסובי ינוקא דפליגי בי' רב נחמן ורב ששת בריש כל הכלים (קכ"ג.) אנו צריכין לומר שהוא פחות ממעצבין.
<h2>דף קמח.</h2>
היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. פי' דשבירת העצם היא יותר מסוכנת מפריקת היד.
<h2>דף קמח:</h2>
והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. אינו כן, שבתחלת פ' המביא (ל'.) מסיק עלה ולא היא לא שנא בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי. לא תלוה אשה ככר לחבירתה. פי' דוקא הלוואה דלזמן מרובה הוה אסר (כלל) [הלל], אבל שאלה דלזמן מועט שרי, דלא יהא אלא סאה בסאה שיאמר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. ה"ג אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה תני משמט. וא"צ לשבש מן הספרים אא"ב. מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. מה שפירש המורה הטעם דכיון דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה, אינו נ"ל, שהרי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ואסור להקדישן, דדוקא קאמר חגיגתו ביו"ט ולא נדרים ונדבות, ולקמן נמי הכי קמסיק בחובות שקבוע להם זמן. הקדש עילוי מדרבנן. פי' כל קדושה שאינה פושטת בגוף הבהמה מפני שהיא קדושה ועומדת קרי לי' הקדש עילוי כדתנן גבי בכור בשלהי פ' המקדיש שדהו (כ"ט.) מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.
<h2>דף קמט.</h2>
ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא. פי' שאין לומר דהא איהו לא חייש אלא למחיקה, וכל היכא דליכא למיחש למחיקה שרי, שמה ראיתה שאתה חושש למחיקה ולקרוא בשטרי הדיוטות אינך חושש. וכי תימא טבלה ופינקס בשטרא לא מיחלף. פירוש ובהכי פליגי דרב ביבי דתלי טעמא במחיקה קסבר כיון דליכא למיחש למחיקה הכא שרי, ואביי סבר אע"ג דליכא למיחש למחיקה איכא למיחש לקריאה, דס"ל טבלא ופנקס בשטרא מיחלף, ורב ביבי סבר לא מיחלף. אלא לעולם דכת' אכותל ומודלי פי' ורב ביבי סבר כיון דליכא למיחש למחיקה לקריאה לא חיישי' דגודא בשטרא לא מיחלף, לא בחקיקה כדתניא בההיא מתניתא, ולא בכתיבה, ואביי סבר דוקא בחקיקה לא מיחלף גודא בשטרא, אבל בכתיבה מיחלף.
וש"מ דרבא תנאי היא. כתב ריב"ם זצוק"ל ואי אמרת מנלן דת"ק סבר לה כרבא, אימא דלית ליה, והא דקאסר היינו כמו אביי דסבר דגודא בשטרא מיחלף, איכא למימר דניחא למימר דת"ק בהך סברא פליג, יותר מלומר דגודא בשטרא מיחלף, דלא מסתבר כ"כ, ועוד הא לא בעי התלמוד למימר דכולהו לית להו דרבא, אלא איכא למימר דאיכא דסבר כותי'. ואינו נ"ל כ"ז הדוחק, אלא היינו טעמא דלא אמרי' הכי, שיותר הי' מסתייע רב ביבי שאנחנו הקשינו לו מדברי רבא כדי לסתור דבריו והוא תירץ ואמר דרבא תנאי היא, דהא רב אחא ע"כ לית ליה דרבא ואנא דאמרי כרב אחא, ואי אמרת דגם ת"ק ליה לי' דרבא כ"ש שיסתייע יותר, והוא רצה להוכיח במוכרח דאיכא תנא דלא ס"ל כרבא דהיינו ר' אחא, אבל ת"ק דאיכא למימר דס"ל ואיכא למימר דלא ס"ל לא יכול להסתייע ממנו. מאי תלמוד' א"ר חנן אל תפנו אל מדעתכם. פי' לישנא דאלילים דייק, דאי כשנעשו לשם ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים, דלא אשכחן בשום דוכתא שקרא משה לע"ז אלילים, אלא ש"מ זהו פירושו של אלילים דבר ריק שאע"פ שלא עשיתם אותם לצורך לעבדם, אלא מדעתכם ומרצונכם עשיתם אותם לציור בעלמא, אל תפנו בהם.
<h2>דף קנ.</h2>
אבל אומר לו ראה שתעמוד עמו לערב. כמה נ"ל דחוק פתרון המורה, א"כ ישכור אדם פועלין ויעשה משא ומתן ע"י רמיזה שלא יבאר הדבר בפירוש, ועוד דדיוקא דמתני' יתירא לא משמע הכי שפיר, וברוב ספרים מצאתי כתוב ראה שתעמוד עמי לערב, ולא הנראה, והנכון בעיני לפרש כן דוקא לא יאמר לחבירו לשכור לו פועלין בשבת, אבל יכול לומר לו ראה שתעמוד עמי לערב למוצאי שבת לשכור לו פועלין, דדוקא לשוכרן בשבת אסור משום ודבר דבר אבל לומר לי תשכירם במוצאי שבת אינו אלא הרהור, ואע"ג דהרהור דמעשה אסור, כדאמרי' בעירובין (ל"ח:) לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, הרהור דדיבור מותר, וריב"ם זצק"ל כתב אסור הוא לומר אני אשכור פועלין למחר, ואינו נ"ל כלל.
מפקחין פקוח נפש בשבת. במקצת ספרים מצאתי כתוב, וגם המורה פירשו ואמר בדבר שיש בו סכנה, ואינו נ"ל, דלא מיירינן אלא בדבור בעלמא, ובפ"נ שיש בו סכנה אפי' מעשה וחילול גמור מותר, וברוב ספרים אינו כתוב. ולפקח על עיסקי רבים הוא להשתדל ולדבר בעבורם אם יש להם שום צורך.
<h2>דף קנ:</h2>
שאם יש שם בורגנין הולך. פי' וכיון שהתיר שמואל האמירה ממילא שגם החשיכה מותרת דכל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, ומש"ה מקשה לי' מאין מחשיכין על התחום להביא פירות.
בשלמא לשכור פועלין דבשבת לא מצי אגר. אי קשיא ונימא כיון דרשאי אני באמירתו, שהרי מותר לומר פועלין אני שוכר למחר, אהא רשאי בחשיכתו, לאו מילתא היא, שזו היא אמירה דאמירה, שלשכור בשבת אין שם מעשה אלא אמירה, ולומר למחר אשכור פועלין היא אמירה על אמירה, ומש"ה שריא, ולא הותרה החשיכה אלא במקום שהותרה האמירה ולא אמירה דאמירה.
לימא שאם יש מחיצות מביא. פי' ואע"ג שהן חוץ לתחום נמי לימא שאם יש בורגנין, ולא היא שאילו היו שם מחיצות הי' רשאי להביא אפי' מחוץ לתחום שכל המחיצה היא כארבע אמות וא"צ לבורגנין אחרים. ומה שהקשה ריב"ם זצק"ל ותירץ דכל חשכה דמתני' אינו כדי לצאת חוץ לתחום אלא הכל בתוך התחום, וקילסתי דבריו במהדורא תנינא, אינו נ"ל כלל, ואין להעמיד מתני' אלא להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום, מדקתני כלל אמר אבא שאול כל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, ומפרשינן בגמרא מילתא דאבא שאול דאדשמואל קאי דאמר מותר אדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכיון שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, ואם איתא דלא לצאת חוץ לתחום קאמר, אמאי נקט שאני רשאי באמירתו, אפילו במעשה נמי הוא רשאי, שמותר אדם לשמור פירות בשבת, אלא ודאי חוץ לתחום קאמר, שאע"פ שאינו יכול לצאת ולשומרם בשבת, רשאי הוא לומר לחבירו שעומד חוץ לתחומו, כגון שיש בין עירו לעירו ג' אלפים אמה ולזה יש פירות סמוך לעירו ורואין זא"ז, ואע"פ שאינן יכולין לילך כל אחד לשמור פירותיו, רשאי הוא לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך, וכיון שהוא זכאי באמירה רשאי הוא להחשיך על התחום לצאת לשומרם במו"ש, אלמא בפירוש מוכח ממתני' דרשאי הוא להחשיך לצאת חוץ לתחום, אבל מיהו סייעתא לשמואל לא הוי, דלא ילפי' ממתני' שהוא רשאי להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום אלא דוקא לשמור פירות, ומפני שהוא זכאי באמירתן, ולא מטעם הואיל, אבל אם הי' עתיד ללכת מכרך לכרך ורוצה להחשיך על התחום כדי לקצר דרכו אינו רשאי, שלא מצינו שהוא זכאי באמירתו, שאסור לומר אדם לחבירו לך למקום פלוני למחר, דדוקא לכלה שרינן כה"ג כדאמרי' לקמן (קנ"א.) לא מצאתה במקום פלוני לך במקום פלוני אבל לדבר הרשות לא, והאי אתא שמואל לאשמעינן דע"י הואיל הוא זכאי באמירתו, וכיון שהוא זכאי באמירתו גם הוא רשאי בחשיכתו, ומתני' דתני אבל מחשיך הוא לשמור ה"ה נמי לקצר דרכו, שכשם שלשמור פירות הוא זכאי באמירה, הה"נ לילך לכרך פלוני הוא זכאי באמירתו ע"י הואיל, ואתיא בזה הכלל.
<h2>דף קנא.</h2>
מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. פי' מחשיכין על התחום כדי לצאת חוץ לתחום ולהביא בהמה להנהיגה לפניו, וגם ביום השבת נמי אם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, וכיון שהוא זכאי להביאה מחוץ לתחום באמירה, רשאי הוא להחשיך כדי לצאת חוץ לתחום ולהביאה, ודמיא רישא לסיפא, שכמו שבתחילה הוא רשאי להחשיך מפני שהוא זכאי לומר גם להביא בהמה נמי הוא רשאי להחשיך מפני שהוא רשאי לומר.
עשו לו ארון כו'. ואמאי ה"נ לימא ימתין בכדי שיעשו כו'. פי' המורה ימתין בכדי שיעשו דנהי דלא מוכחא מילתא מיהו יש לומר בשביל ישראל נעשה, כעומד באיסרטיא שאין דרך [ישראל] לקבור שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל, תינח קבר, ארון מאי איכא להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה, במוטל הארון על קברו של גוי באיסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון. ואינו נ"ל פתרון זה, ומפני שסבר המורה דהאי שקל' וטריא אריש' קאי פריש הכי, ולא היא דאע"ג דכתיב עשו לו ארון כו', לא כתב כל המשנה, ואסיפא קאי, דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, ומתמה ואמאי אמרת עולמית, ומ"ש ארון וקבר מכל המלאכות שעושה הגוי בשביל ישראל דאמרי' שהן מותרות בכדי שייעשו, וכדתניא גבי מרחץ ימתין בכדי שייחמו חמין, ואוקמיה עולא בעומד באיסרטיא פי' שהי' עומד קברו של ישראל בדרך שהי' שם מעבר לרבים, ומפני שהי' הדבר מפורסם החמירו בו יותר משאר מלאכות, וגם הנה הוא דחוק פתרון המורה מאוד, שפירש שהי' קברו של גוי עומד באיסרטיא וכי בקרקעו של גוי הי' צריך ישראל זה להיקבר, א"ו בקברו של ישראל מיירי, ומתמה תינח קבר ארון מאי, פי' קבר ודאי הוא דבר מפורסם אלא ארון שעושה בביתו מאי פירסום איכא, ואוקמה ר' אבהו במוטל על קברו, וכיון שעל קברו הי' עושה שהי' עומד באיסרטיא ומפורסם לכל קנסו אותו חכמים שלא יהנה מהם לעולם, וה"ה לכל מלאכה שעושה הגוי לישראל בשבת והיא מפורסמת לרבים יש לאוסרה עליו עד לעולם, כגון שהיו בונין את ביתו בשבת, ומאי דאמרן בפ"ק (י"ז.) וכולן ב"ה מתירין עם חשיכה, דוקא בביתו של גוי ובמקום דלא חזו לי' ישראל ולא ידעי לי' דהיא מלאכת ישראל, וכדאמרי' בפ' מי שהפך (י"ב.) אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמיקרבא להתם אבל איכא מתא דמיקרבא להתם אסור, אמר רב משרשיא וכי ליכא נמי מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי להתם אסור.
ובלבד שלא יזיזו בו אבר. מהכא מוכח שאסור להזיז את האבן אע"פ שאין מגביהה, שהרי כשמזיז אבר המת אינו מגביהו מע"ג קרקע שהוא מחובר בגופו של מת.
<h2>דף קנג.</h2>
קים להו לרבנן דאדם מוסר עצמו על ממונו. פי' וגבי דליקה תנן (לעיל קכ"א.) אין אומר לו כבה ואמאי לא שרינן ליה משום האי טעמא התם מפני שהוא בהול להציל מפני הדליקה אפי' המותר לו אסרנו לו, כדאמרי' התם (לעיל קי"ז:) מיכדי בהתירא קטרח ניציל טפי, גבי מצילין מזון ג' סעודות, ומהדר מתוך שאדם בהול וכו', והמותר אסרנו לו כדי שלא יהא בהול להציל, כ"ש האסור לו, אבל הכא שאינו בהול ליכא למיגזר שמא יעביר בידו ד' אמות הילכך התירו לו איסור דרבנן שאם לא נתיר לו שמא יבא לעשות איסור תורה.
<h2>דף קנג:</h2>
והא הו"ל מחמר. פי' בלאו מחמר נמי אסור לו לאדם להניח בהמתו שתעשה מלאכה בשבת כדאמרי' בפ"ק דע"ז (ט"ו.) גבי אין מוכרין בהמה גסה לגוים גזירה משום שאלה ומשום שכירות, וכי מוגר לה לגוי לא קאי ישראל בהדה ואפ"ה מיתסר, ואין לחלק בין משוי לשאר מלאכות כמו שסברתי לחלק במהדורא תנינא, שהרי הוכחתי במהדורא תנינא דע"ז מההיא דבן בתירא מתיר בסוס שכך הוא המשוי כמו חרישה ודישה וטחינה, ומאי דאמרי' התם גבי ניסיוני ושמעה ליה לקלי' ואזלא מחמתי', דמשמע דוקא משום דשמעא לי' לקלי' והו"ל מחמר הוא דאסור הא לא שמעה ליה לקלי' שפיר דמי, ורב [אחא] נמי דשרא על ידא דספסירא התם משום דלא ידעה לי' לקלי', והכא נמי דאמרי' והא הו"ל מחמר דמשמע טעמא דאיהו מחמר אחרי' אסור, הא לא"ה שרי, בוודאי דכולי האי מיירי כשמתחיל לעשות המלאכה מבע"י להטעינה והיא עושה מאלי' כל השבת, דדוקא אם הוא מחמר אחרי' הוא אסור, דנראה שמחמתו עושה הבהמה, אבל אם אינו מחמר אחרי' שרי דומיא דכל המלאכות שמותר להתחילן עם השמש והן נגמרות מאליהן בשבת, ומעשה בהמתו נמי כמלאכה הנעשית מאלי' דמי, ולא אסר רחמנא מלאכת הבהמה אלא כשמטעינה בשבת או ששם אותה לחרוש ולדוש בשבת, ומש"ה בעינן כשהתחיל מבע"י יהא מחמר, והמשוי שהיה נושא חמורו בלא כיסו אע"ג דהוא מחמר אחריו דהא שמעה לי' לקלי' ואזלא מחמתי' כיון שלא הטעינה מבע"י על דעת לילך בשבת אלא לילך בחול וקידש עליו השבת מותר להניחה, כדפרישית במה"ק, נמצא דלא מיתסר במלאכת בהמתו אלא כי עביד בה מלאכה בשבת או אם התחיל מבע"י ע"ד לעשות בשבת ומחמר אחרי' בשבת.
<h2>דף קנד:</h2>
אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומטה תחתיהן, ומוקמינן לה בקרני דאומני דלא חזו ליה. וקשיא לי דא"כ מוכיח מיכן דקסבר ר"ה שמותר לטלטל כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת, ולעיל בפ' כירה (מ"ג.) אמרי' ר' יצחק אמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עלי' כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, ואמרי' התם אמר להו רב ששת פוקו אמרו לי' לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר ר"ה עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת כו', אלמא קסבר ר"ה אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כר' יצחק, והכא היאך היה מתיר להניח כרים וכסתות תחת קרני דאומני שהם מוקצים, וי"ל הדר בי' ר"ה מההיא משום דאותבינן התם לרב יצחק מטובא מתנייתא ואוקמינהו בשינויי דחיקי.
והא קא מבטל כלי מהיכנו. בעל כרחין אית לן לפרושי דהני קרני דאומני הן מוקצין מחמת חסרון כיס דקפיד עלייהו שמא ישברו, מפני שהן של זכוכית ומוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך מקומו אין מטלטלין אותו, כיון דקפיד עלויה, שאילו היה קרני דאומני כמו כלים שמלאכתן לאיסור, אמאי אמרינן דקא מבטל כלי מהיכנו, השתא קרני גופייהו מצי לטלטולי לצורך מקומן, כרים וכסתות שתחתיהן לא כ"ש, וה"נ אמרן לעיל בשלהי פרק תולין (קמ"א:) במנעל שעל האמום לאביי שאם היה רפוי מותר לנענע המנעל והאמום נופל, ולא הוי מנעל בסיס לאמום וליתסר, משום דאמום גופי' לצורך גופו מותר הוא, הילכך אין לפרש קרני דאומני אלא מוקצין מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלן אפי' לצורך מקומן וה"ה נמי לכרים שתחתיהן.
בשליפי זוטרי. פירש המורה משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שני וכן עד שמגיעין לארץ, אי קשיא ולימא הכרים נעשו בסיס לדבר האסור ויהא אסור לטלטלן דהא הניח מדעת הוי, ובמניח אמרי' (לעיל קמ"ב:) גבי מעות שעל הכר דנעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער הכר, וה"נ יהא אסור לשמוט הכרים מתחתיהן, ואין לומר דלא יקרא בסיס אלא כשמניח מבע"י, אבל כשמניח בשבת לא, דהא בפ' כירה (מ"ג.) מותבינן למ"ד אין מבטלין כלי מהיכנו מחבית של טבל שנשברה שמביא כלי ומניח תחתי', והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן מנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, וכן מכופין את הסל לפני האפרוחין, וכל אלה בשבת מניחן וקרי להו ביטול כלי מהיכנו ולא אמרינן שאם יצטרך לכלי ישפכנו במקום אחר, שכיון שהניח הטבל לתוכו בשבת נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו, תשובה התם אע"פ שהניחן בשבת על דעת לעמוד שם הניחן ולא לפי שעה, והילכך נעשו בסיס לדבר האסור אבל הכא לפי שעה הניח הדברים שלא ישברו בעת נפילתן ולא שיעמדו עליהן כל היום, הילכך מותר לשומטן.
שתים בידי אדם ואחת באילן כו'. מה שפירש המורה שסכך הסוכה סמך על אותן שתים בידי אדם ועל האילן, אע"פ שלשון הגמרא מוכיח כן דכתיב במקצת ספרים ואנח סיכוך עלוי', אינו נ"ל כלל, דהכי תני רישא (סוכה כ"ב:) העושה סוכתו על גבי הגמל או ע"ג האילן כשירה ואין עולין לה ביו"ט, והתם בע"כ שעשה קרקעית הסוכה על האילן משמע, וסביב לה עשה דפנות למעלה, ובתר הכי תני שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט, דלא מבעיא כשעומדת כל קרקעית [הסוכה] על האילן לבדו שאין עולין לה, אלא אפי' על האילן ועל שתים בידי אדם, אין עולין לה, והדר תני העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה, ההיא ודאי מיירא שעשה האילנות דפנות לסוכה וקרקע עולם היה קרקעית הסוכה, אבל שתים בידי אדם קרקעית הסוכה סמך עליהם ולמעלה מהן עשה הדפנות והסכך, וגם המורה שם בסוכה פירש כדברי.
אי הכי אימא סיפא כו'. פי' אי אמרת דכפיי' לאילן, א"כ אע"פ שעשה שלש בידי אדם אמאי עולין לה ביו"ט, והא כל עיקר התקרה היא סמוכה על האילן, א"ו דוחק הוא, ומש"ה עולין לה ביו"ט דיכולה לעמוד בלא האילן ומהדר אלא הב"ע בגווזא פרסכנא. פי' לעולם צדדין מותרין והכא כגון דסמך התקרה על האילן ומיהו לא תימא דכפיי' לאילן אלא כמות שהוא עומד סמך ראשי הקורות עליו, והילכך כשעשה שתים בידי אדם זו בצד זו ואחת באילן אין התקרה יכולה לעמוד בלא סמיכת האילן, אבל אם עשה שלש בידי אדם ואחת באילן, כל עיקר התקרה אינה סמוכה אלא על השלש שבידי אדם, והאילן לא עשאו אלא כעין כותל בעלמא מן הצד, וזה שינה עכשיו, שכשהיינו אומרים דכפיי' לאילן משמע שכל סמך התקרה היא על האילן והשלש שבידי אדם הן מקצתן כמו כתלים בעלמא, אבל השתא דלא כפיי' לאילן אלא סמך הקורות עליו כאשר הוא עומד יבא יפה, שבשתים בידי אדם לא סגי דלא יסמוך האילן התקרה, אבל בשלש יכולה לעמוד התקרה על שלש וא"צ לסמיכת האילן, וה"ה נמי אם היו שתים בידי אדם כעין מבוי ושם הקרה עליהן ואחת באילן שעולין לה, דהשתא נמי ינטל האילן והיא יכולה לעמוד, ואתיא בזה הכלל, והא דנקט שלשה בידי אדם דהכי ודאי יכול לסמוך התקרה עליהן בלא האילן, אבל השתים בידי אדם פעמים יכול ופעמים אינו יכול, אם הם זו כנגד זו יכול אבל זו בצדי זו אינו יכול, והמורה משבש אי הכי ואומר ה"ג אלא מאי צדדין אסורין כו', ואינו נ"ל כלל.
לא דכפייה לאילן כו'. פי' כפף האילן וסמך התקרה עליו ומפני זה אין עולין לה שהוא משתמש ע"ג האילן, אבל לעולם אם חקק בצדי האילן ושם שם ראשי קורות התקרה עולין לה ביו"ט דצדדין שרי.
<h2>דף קנה.</h2>
האי דרגא דמידליא כו'. כל מה שפירשתי במהדורא תנינא הוא העיקר, ודברי המור' דחוקי' ביותר, שתחל' קורא אביי לסוכ' הסמוכ' בצדי האילן צדדין ואח"כ חוזר וקור' אותה צדי צדדין, ותימה, וגם לשון הגמרא אינו מוכיח כן, דאי הכי הו"ל למימר הכי מי סברת צדדין נינהו לא צדי צדדין נינהו, השתא דאמר דכ"ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי הכי משמע אלו סמך הסוכה לצדי האילן כגון דחק בגזע כ"ע ל"פ דאסור אלא דחק יתידות בצדי האילן ועליהן סמך הסוכה דהו"ל גזע האילן צדדין ויתידות צדי צדדין ונמצאת סוכה סמוכה בצדו, ולעולם הסוכה אינה מן המנין, ותו אי סוכה היא מן המנין ואע"ג דסמכה לגזע מן הצד הוי צדי צדדין, א"כ כי סמכה ע"ג האילן הו"ל צדדין, ולרבה דשרי צדדין אמאי אסר תנא דמתני' אפי' ע"ג האילן, א"ו הסוכה אינה מן החשבון שהיא תשמישו ואם עומדת ע"ג האילן הו"ל משתמש באילן ואי חק בצדי האילן וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי האילן, וכששם יתידות בצדי האילן וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי צדדין.
<h2>דף קנה:</h2>
אין נותנין מים למורסן דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר נותנין מים על מורסן. מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת, ודיקא דהכי הוא, דגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר', ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר', ולא קתני חייב, ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן משום גזירה, ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת בנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו משום גזירת גיבול דקמח, ומתני' לא אתיא אלא כר"י בר' יהודא כדאוכח רב יוסף לאביי ממתניתא דמורסן, אבל מה שכתבתי שם דדיו נמי דלא בר גיבול הוא שלא יהא בו חיוב חטאת אינו כלום, שכל אותה השיטה מוכחת שיש בו חיוב חטאת, והריני מפרש כל אותה השיטה, הכי אמרי' התם (לעיל י"ח.) מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתה אמר רב יוסף ר' היא, פי' אלו לא היתה נתינה המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא הוו אוסרים ב"ש ליתן מים מבע"י, שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת, שעדיין צריך לגבל למוצאי שבת, א"ו בנתינת מים לבד נגמרת המלאכה ואוקמה ר' יוסף כר' דאמר דבנתינת המים לקמח בלבד חייב, ואמר לי' אביי ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' יוסי בר' יהודא התם אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב, פי' גם כר' יוסי בר' יהודא נוכל להעמיד מתני', דעד כאן לא בעי גיבול אלא בקמח שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנו ככרות, הילכך עד שלא גמר מלאכת הגיבול לא מיחייב, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא, שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה, מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב, שהן נשרין מאליהן, ודמי למדביק פת בתנור שהוא נותנה והיא נאפית מאלי' מעט מעט וכן שפיתת הקדרה על האש, ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא, שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין שאין צריך לישת לחם במלאכת המשכן, ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין, ומיהו אע"ג דבלישת סממנין לא בעינן גיבול בלישת הלחם בעי' גיבול, דהאי כמנהגו והאי כמנהגו, ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא, דבודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו, אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו, בשרייתו איכא חיוב חטאת, שהיא הלישה שהיתה במשכן, ואהדר לי' רב יוסף לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי ר', ר' יוסי בר' יהודא אומר אינו חייב עד שיגבל, פי' הנה האפר דלאו בר גיבול הוא ואפילו הכי הוה אמר ר' יוסי עד שיגבל, א"כ מתני' דלא כר' יוסי, וקשיא לי טובא כיון דאפר לאו בר גיבול הוא היכי סליק אדעתא דרב יוסף דהאי אפר אפר ממש הוא ומיחייב עליו חטאת, ומ"ש אפר ממורסן, ותו דהא במסכת יו"ט בפ' המביא (ל"ב:) אמרי' קיטמא שרי, ופירש המורה שמותר לגבלו כדי להטיח בו תנורו ביו"ט משום דאפר לאו בר גיבול הוא ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצאו חומו, וא"כ היכי ס"ד דרב יוסף שיהא חייב חטאת על האפר, ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם, גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה, וכיוצא בו גיבול דעפר שעושין ממנו עיסה לבנין, וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים, ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה, ורב יוסף דסבר דהאי אפר אפר ממש הוא הוה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים כדי שיתן האפר טעם במים, כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר, ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים, ומש"ה הוא חייב חטאת, ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה הוא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול, דקסבר לא מיערב שפיר ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו, והה"נ בדיו וסממנים ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא ולא ר' יוסי בר' יהודא, ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר פי' דהוה לי' כמו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול, ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר, אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר' יוסי בר"י ואומר עד שיגבל, ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא, פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח עפר שעושין אותן עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב, ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא, והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא, משום דמורסן שרי מן התורה ולא מיתסר אלא מדרבנן, וכך הוא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהוא מותר מן התורה, ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת, הילכך לא אתייה, וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבואו שתי המשניות כר"י בר"י ולא תיתי חדא כר' וחדא כר"י בר"י, וקשיא לי דאמרי' התם (לעיל י"ט) ומ"ש כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורת בית הבד ועגולי הגת דלא גזרו בהו ב"ש, ומהדר אמרי כולהו דאי עבוד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה קורת בית הבד ועיגולי הגת דאי עבוד להו בשבת לא מיחייב לא גזרו בהו ב"ש עם חשיכה, ובשלמא שורין דיו וסממנין איכא חיוב חטאת, אבל כרשינין מאי חיוב חטאת איכא, והא תנן לעיל בפ' תולין (ק"מ.) אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותנה לתוך החומץ, אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, ואמרי' בגמרא שרה מאי, תרגמא אדא נרשאה קמי' דרב יוסף אם שרה חייב חטאת, א"ל אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא ה"נ דמיחייב, אלא אמר אביי מדרבנן הוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלמא כל המשנה לא מיירי אלא באיסורא דרבנן, ונ"ל דהא דאמרי' דבכל מידי דליכא חיוב חטאת לא גזרו בהו ב"ש, לאו למעוטי איסורי דרבנן קאתי, דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו כל הני מדרבנן נינהו, וכן נמי נותנין קילור ע"ג העין דמוקי לה רבה כב"ה, מכלל דב"ש אסרי, אלא למעוטי דוקא קורת בית הבד ועיגולי הגת, ומפני שכבר עיקר מלאכתן דהיינו דריסה ושחיקתן נעשית מע"ש ולא נשאר אלא מידי דאתי ממילא, וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא כגון אלה אפי' אם יסחטם בידיו לית להו חייב חטאת, כדאמרי' התם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כו', אבל כל מלאכה שהוא מתחיל בה סמוך לחשיכה אף על פי שאין בה אלא איסורא דרבנן אסרי ב"ש.
<h2>דף קנו:</h2>
אמר הלכה כר"ש קשיא לי אמאי לא מנו נמי ריב"ב דאמרן לעיל בפ' כירה (מ"ה:) כי אתא ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר"י וריב"ל אמר הלכה כר"ש ואמרי' נמי התם ר' אבהו כי מיקלע לאתרי' דרב יוחנן לא מטלטל שרגא וכי מיקלע לאתריה דריב"ל מטלטל שרגא.
